בדקה ה-96 אמש (שני), מריאנו בריירו נגח פנימה את ה-1:2 של הפועל ב״ש ואצטדיון טרנר הפך לשדה קרב. מלחמה יצאה לדרך, שריקת הסיום אפילו נשמעה. שני ירוקים רצו אל שופט המשחק, שניים אחרים אל הקוון. במרכז המגרש החלו דחיפות. אלה היו 20 דקות מלאות יצרים שמונעות מעצבים ושנאה שנאגרה במהלך השנים האחרונות.
שאפי סולימנוב העיף סטירה. את דולב חזיזה היו צריכים להחזיק ארבעה אנשים כדי שלא יגיע להחזיר, את עבדולאי סק עוד יותר. אצבע משולשת. אצילי פגש את לופז לקרב ראש בראש. בקבוק לראש. פיירו דחף, אליאס שלח אחת, כאוס. אבוקה אדומה נפתחה ביציע. תחת מסך עשן אדום וסמיך הפך משטח הדשא למשחטה של כדורגל. ידיים נזרקו באוויר, אגרופים נשלחו, קללות סביר להניח שעברו מפה לאוזן כמו השמועות על מה שבאמת קרה שם בדקות האלה. מאבטחים נגד שחקנים, אוהדים נגד אוהדים, ב״ש מול חיפה, אנשי צוות. מחבל. יא כושי. יא שחור. בסאם זערורה נגד פאון. כאפה.
"This is Terner" צעק הכרוז, אכן ספרטה. האלימות הייתה בכל מקום. על הדשא, ביציע, במנהרת השחקנים, בחדרי ההלבשה. גזענות. ״אין מה לדבר על כדורגל״ סיכם ברק בכר; ״מעציב אותי לפתוח את דברי ולהתעסק במה שקרה״ אמר אליניב ברדה, שהופיע למסיבת העיתונאים בפנים נפולות בסיום ניצחון שאמור להשאיר חיוך רחב.
זה היה ערב עגום שבו ב״ש ניצחה את חיפה, אבל הכדורגל הפסיד. הליגה נפתחה, אבל היא כבר לא תהיה אותו הדבר. שתי הקבוצות יגיעו לישורת האחרונה חבולות, מורחקות, מובכות.
עד הדקה הזו לא היה שום רמז מתרים שככה יגמר המשחק הספציפי הזה. מבין כל המפגשים שהתנהלו בין שתי הקבוצות בשנים האחרונות זה היה מהרגועים והשקטים. היציע הריק של ב״שׁ פגם באווירה החגיגית המתבקשת בערב כזה, וגם ה-1:1 המהיר הוביל את הירוקים לשחק בזהירות כדי לשמור על תוצאה שתשאיר אותה מרחק פסע מאליפות שלישית ברציפות.
בעוד שעל הדשא הכדור עבר מרגל לרגל ולעיתים נעצר במשקוף השער, מתחת לשורשיו בעבעה ההיסטוריה. המפגשים הרבים שבהם צד אחד הרגיש שאכלו לו, מפגשים אחרים שבהם הצד השני הרגיש ששתו לו. זה היה משחק על שלוש נקודות, אבל לדברי ברדה גם משחק על כבוד ויוקרה. כל כך הרבה משקעים יש בין שתי הקבוצות, כל כך נפיץ העסק, שכל מה שהיה צריך זה גפרור אחד כדי להבעיר את הקרקע. ובכדורגל, אין גפרור דליק יותר משער ניצחון שהגיע מקרן שספק אם בכלל הייתה. לכן, ברגע שהכדור של בריירו פגש את הרשת של ג׳וש כהן, נכבש שער ניצחון שפתח את שערי הגיהנום. אם לא היה נכבש, המשחק הזה היה מסתיים כלא היה. מתפייד מהתודעה ומעביר את העונה הזאת מחזור אחד קדימה. אבל הוא נכבש, וכשנכבש קרה דבר שלא נראה בליגת העל כבר שנים רבות.
שנאה, אבל שנאה אמיתית, עמוקה, רעה, כועסת, אלימה, שנאה טהורה של ממש נכנסה כמו שד לאצטדיון. המראות הזכירו צילומים ויראליים שמגיעים מליגות אחרות וממקומות רחוקים, הקולות היו צורמים. במשך 20 דקות מופרעות נמחקו מהתודעה 90 הדקות שקדמו להן, וזה מה שנשאר. מכות. במהלך המהומה רבתי הזאת, כל המעורבים הפכו לחלוטין את סדר העדיפויות שלהם. המיקום בטבלה הפך לא רלוונטי, חשוב יותר היה המיקום בסולם הכבוד העצמי. במקום להוריד ראש ולהתכונן למשחק הליגה הבא,
חיפה רצתה להוריד את הראש של ב״ש. במקום לפנות את השטח ולגלות שהפער הוא 4 נקודות, ב״ש נשארה על הדשא כדי לגלות מה הפער בקורבנות. אנשים הטיחו רוע זה בפניו של זה, ושילכו לעזאזל ההשלכות. אין כדורגל, יש מכות. אלא שבמכות, כידוע, אין מנצחים ומנצחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו