אחרי נצחון אחד ב-22 משחקים ו-15 הפסדים בשמונה שנים של הליכה במדבריות של ת"א, החליטה הפועל לזרוק לזירה את כל מה שיש לה היום – צעירי המועדון, תינוקות בוקסה, רפואה או ניסנוב – שנזרקו למים שפעם היו בהם כרישים ודגי פיראניות צהובים ועכשיו נשארו שם בקושי ברבוניות חביבות ולא ממש מאיימות. חוץ מדן גלזר, שנשאר אגרסיבי אבל על הדרך לקח רגליים לאיינבינדר ולדורון ליידנר שהיו שווים שני צהובים, אבל לא אצל שמואלביץ'.
המיקום הצמוד של שתיהן בטבלה, 3 ו-4 לא באמת משקף את מצבן ומעמדן בכדורגל פה, אבל שתיהן עלו באנרגיות מנוגדות. עבור מכבי מדובר בעונה שכולה נזק, ורק היה חסר לה הפסד בדרבי כדי לתייג אותה כמבזה.
עבור הפועל, פלייאוף עליון הוא סיבה למסיבה, אבל ההישג העצום היה שבעת הצעירים, בתוכם שני בלמים, ישראלוב ולמקין, בני 17 ו-18, שרפואה החליט לתת להם הזדמנות של חיים. גם דוידה בחבורה הזאת, אבל יש לו כבר פז"ם. תכף הוא עובר להתאמן עם אקהויז וג'ורג' בורבה בוותיקים.
אבל כרגיל אצלנו, יגיע הפרימיטיב התורן שיהרוס פה הכל. כבר הרבה זמן שאנחנו כותבים ומדברים על חוסר הכבוד שיש כאן בין כולם. שחקנים, שופטים, מאמנים, עסקנים. כולם איבדו את זה, כולל קרסטאיץ' שהלך למחזיר כדורים חביב ונזף בו (הוא גם ניגש אליו אח"כ וחיבק אותו).
הסימנים לגבי שי אליאס נראו כבר בפתיחה, כשהתעמת בטיפשות עם שחר פיבן. הוא כבר היה על הכוונת, ואז הבן אדם יורק לעבר סאבוריט. יריקה, הפעולה הכי נחותה שיכולה להיות. בן ביטון מתנפל בתגובה על השופט. לא עדיף שתתנפל על אליאס?
על האירוע הזה שילמה הפועל כצפוי עשר דקות במחצית השנייה, ובהתפרקות מוחלטת בהמשך. היה ברור שהסכר יתמוטט, ומכבי תחזיר לעצמה מצב רוח. לזה חיכו פריצה ויובאנוביץ'. תסתכלו על כל שעריו של הסרבי הנהדר הזה. מספיקה לו נגיעה אחת רכה כדי לפגוש את הרשת.
כשמדברים על 1:16 למכבי ב-23 משחקים אחרונים, אני נזכר מה היה כאן לפני שהגיע לכאן ג'ורדי קרויף. להפועל היה יתרון קל בניצחונות, אבל אז הוא הגיע, הנוכח הנפקד הכי גדול באיצטדיון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו