יובל זוסמן (מכבי ת"א): התגעגעתי מאוד, עכשיו רוצים לזכות באליפות!
כשהתבקשתי לכתוב את הטור הזה, האמת שלא ידעתי מאיפה להתחיל. כל כך הרבה קרה בחודשים האחרונים. נכנסנו למערבולת גדולה כשכולנו עדיין בתוכה. מין שותפות גורל כזאת. אז פשוט אתחיל מהתחלה.
היתה לנו (ועדיין) שנה אדירה בתור קבוצה. השגנו את המטרה להעפיל לפלייאוף היורוליג, מה שלא הצלחנו לעשות בשנים האחרונות, ועשינו את זה הרבה לפני תום העונה הסדירה. החיבור בין השחקנים היה מאוד טוב, אפילו מיוחד. מחויבות לקבוצה לפני הכל. שחקנים נתנו את הגוף בשביל הניצחון, שמרנו, הקרבנו, וזה הרגיש מיוחד. אני חושב שגם האוהדים הרגישו את זה.
היינו במקום הראשון בליגה עד הפסקת הקורונה, ופתאום הגיע המשבר הזה שאף אחד לא חווה כמותו בעבר. לא היינו ערוכים לזה, אבל ידענו שצריך להישאר יחד.
בתקופת הבידוד מאמן הכושר רגב פנאן שלח לנו באופן יומי תרגילים לשמירה על הכושר, אבל בערך 40 יום לא נגעתי בכדור. בימים האלו עבדתי על הפיזיות, הכוח וגם על המנטאליות. התחלתי לתרגל מדיטציה, נשאבתי לספר שתרם לי בנושא של להפוך למנהיג חיובי וביטחון עצמי. התחלתי גם לעשות יוגה. ברגע שאתה שולט יותר טוב על המחשבות שלך, אתה מנתב את הגוף ואת הגורל שלך למקומות יותר טובים ונכונים.
כל התקופה הזו הרגשתי רעב מאוד גדול למשחק. חודש שלם בלי כדורסל, זה הכי הרבה זמן שלא נגעתי בכדור מאז כיתה ט' או אפילו לפני זה. זה מעלה המון רגשות, אמוציות, ואפילו סבל. זה ממש כאב פיזי, ואתה רק מחכה לעשות שוב את מה שאתה הכי אוהב, ולכן כל כך שמחתי לחזור.
כל כדורסלן מכיר את זה. כשמגיעים למגרש שמים את הכל בצד ומתרכזים במה שקורה על הפרקט. אנחנו שמחים להיות יחד, אנחנו חברים, וזה מגבש אותנו. ברגעים קצת פחות טובים אתה מחפש אנשים שיעזרו לך, וכולם אצלנו מבינים שאת המצב הזה צריך לעבור ביחד.
כולם ראו את מה שקרה העונה בהיכל. אווירה משוגעת, הדבר המחשמל והבלתי ייאמן הזה שהיה. עכשיו לחזור לשחק בלי קהל זה מאתגר וקשה במיוחד אחרי החיבור האדיר שהיה השנה בין האוהדים לשחקנים וליאניס, אבל צריך להפיק את המיטב מהמצב. אנחנו יודעים שהאוהדים איתנו לאורך כל הדרך גם אם פיזית הם לא נמצאים במגרש, ולכן אנחנו רוצים לזכות באליפות ולשמח אותם. נעשה את המקסימום בשביל זה.
אני רוצה לסיים בתקווה לבריאות של כל שחקני הליגה גם מנגיף הקורונה וגם מפציעות ספורט. אני מאוד מקווה שלא יהיו פציעות לאף קבוצה, ולאף שחקן, זה מאוד חשוב. שנאתגר זה את זה על המגרש ונישאר בריאים ושלמים. ועכשיו, יאללה לפרקט.
צילום: עודד קרני
גיא גודס (מאמן מכבי ראשל"צ): אתגר גדול גם לשחקנים ולמאמנים המנוסים ביותר
אני שמח מאוד שאנחנו חוזרים לשחק. זה חשוב מאוד לכדורסל הישראלי ולכדורסלן הישראלי. ברגע שהכדורגל חזר, אסור היה לקברניטי הענף שלנו לוותר. השחקנים, המאמנים והמנהלים, כולם עשו ויתורים מאוד גדולים, כדי שהמועדונים יוכלו לעמוד מבחינה כלכלית בחידוש של הליגה ולהניע מחדש את הגלגל של הענף לפני שיהיה מאוחר.
זה היה חשוב גם לאוהדים שהם למעשה הסיבה, שבשבילה כולנו התכנסנו. אנשים יושבים בבית ומחכים לראות קצת כדורסל ואולי קצת לשכוח מהמצב הלא פשוט בחוץ. זו היתה המחויבות של כולנו, ואני שמח שכולם הבינו ונרתמו כדי לעזור.
באופן אישי, הכדורסל היה חסר לי מאוד בכל תקופת הקורונה. כמו כל מי שאוהב את הענף והכדורסל נמצא בוורידים שלו, זה הרגיש כמו חלל ריק. כמאמנים קבלת ההחלטות שלנו היא בקצב אינטנסיבי והדופק שלנו תמיד גבוה מאוד. אנחנו חיים ממשחק למשחק ומאימון לאימון. זה ממש לא היה קל להיות סגור בבית כל כך הרבה זמן ולהיות בדופק אפס.
כשהתחלנו את האימונים היתה אצלי, ואצל כל השחקנים, התרגשות מאוד גדולה, ואני בטוח שכשנעלה למשחק הראשון ההתרגשות רק תלך ותגבר. העונה הזו היא אתגר גדול לכולם. גם המאמנים והמנהלים הכי מנוסים לא נתקלו בסיטואציה כזו, ואני מרגיש אחריות גדולה מאוד על השחקנים ומצבם הפיזי. כל יום שאין לנו פציעות, זה תחושת הקלה.
אבל בשביל זה אנחנו קיימים, להתמודד עם אתגרים ולעמוד בהם בהצלחה. כל המערכת צריכה לשלב ידיים ולאחד כוחות כדי שנצא מהמצב הזה חזקים וטובים יותר. מבחינה מקצועית, אנחנו במכבי ראשל"צ הצלחנו לשמור על רוב השחקנים, וזה מראה על המחויבות שלהם לחברים לקבוצה, לצוות ולמועדון. היתה לנו עונה טובה עד הפסקת הקורונה, ועכשיו המטרות שלנו הן הכי גבוהות שאפשר - לנצח בכמה שיותר משחקים, להגיע בריאים לפיינל פור ושם הכל אפשרי. שיהיה בהצלחה לכולם, ורק בריאות.
יניב מזרחי (יו"ר עירוני נס ציונה): תמונת הניצחון: פיינל פור עם קהל
ב־15 במארס, כשהוחלט על עצירת הליגות, חידוש עונת הכדורסל נראה היה כמו חלום. וככל שעבר הזמן החלום הזה רק הלך והתרחק לו, עד שהגיע הרגע שהכל התהפך והרוח החלה לנשוב לכיוון השני. אותה רוח שתמיד עומדת לנגד עיני כל מי שהספורט זורם בעורקיו - רוח הספורט.
פרפרים בבטן. זה מה שאני מרגיש מרגע קבלת ההודעה על חזרת הליגה. בתקופה הזו הרבה אנשים טובים התגייסו כדי להוציא את זה לפועל, הזרים נחתו ומייד הרגישו בבית עם אוכל ביתי, שצבא המתנדבים המדהים שלנו בישל, וזה פשוט מחמם את הלב.
בשבוע האחרון, בכל יום שעובר, התחושה הזו מתעצמת. עברנו כל כך הרבה קשיים ומכשולים על מנת להגיע לרגע המיוחל, והנה זה קורה, זה פה מעבר לפינה.
אני חייב להגיד שאני גאה בכל מי שדחף ועמל על החזרת הליגה. השחקנים, המאמנים, העובדים וכן - גם יושבי הראש של הקבוצות, שלא ישנו במשך לילות כדי לאפשר את זה כנגד כל הסיכויים.
זה לא מובן מאליו שליגת העל היא מהבודדות בעולם הכדורסל שחזרו לשחק את סוף עונת הקורונה, ואני רואה בכך תעודת כבוד לכדורסל הישראלי. אנחנו הולכים לראות הרבה צעירים מבטיחים, פנים חדשות ואולי גם חילופי דורות בכדורסל שלנו.
ממש בקרוב כולנו נחזור לדבר שאנחנו הכי אוהבים - למגרשים, ומכאן אני קורא לכולם: שמרו על ההנחיות ובעיקר שמרו על הבריאות.
בנימה אישית נותר לי עוד חלום קטן והוא לראות את תמונת הניצחון - פיינל פור עם קהל (מקווה שחלק ממנו יהיה הכתום שלנו, של עירוני נס ציונה). "זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן חולמים".
צילום: עודד קרני
ווילי וורקמן (קפטן מכבי חיפה): דבר אחד הבנתי בקורונה: אני אוהב את המשחק הזה
זה קצת מוזר, ארבעת החודשים האחרונים היו הכי לא בטוחים וחסרי ודאות בחיי, ובכל זאת דבר אחד התחדד אצלי עוד יותר: אני ממש אוהב את המשחק הזה.
היו הרבה שאלות לגבי החזרה לכדורסל. האם השחקנים יהיו בטוחים מנגיף הקורונה והאם הם נבדקו לגבי הנגיף? האם נוכל לחזור לשחק ללא פציעות? האם זו תהיה עונה נחשבת מבחינה מקצועית? האם הסיכון שאנו לוקחים "שווה את זה", במיוחד בהינתן קיצוץ שכר כה משמעותי? כולן שאלות תקפות ואני לא כאן כדי לשפוט אף אחד על דעתו.
איני יכול להאשים אף אחד שבחר להימנע מלשוב ולשחק בהינתן הנסיבות שפירטתי או מסיבות אחרות. אני יכול לדבר רק בשם עצמי. והאמת: לשחק כדורסל זה ההבדל מבחינתי בין להיות שמח או לא. וזהו, אין אג'נדה אחרת. זה הנימוק שלי, ושם מתחילה ומסתיימת ההחלטה.
אני מאמין שנועדתי לרגעים כאלה. המיומנות הטובה ביותר שלי כשחקן וכאדם היא היכולת להגיב למגמות ניגודיות ולצאת מהן חזק יותר. במהלך השנים אנשים הטילו ספק לגביי והביעו חוסר הערכה. עברתי ניתוחים והסתובבתי ברחבי העולם, הפסדתי משחקים ואליפויות. אבל בכל פעם שנכשלתי (וזה קרה הרבה פעמים) מצאתי רמה חדשה. מיקוד חדש. מוטיבציה חדשה... וחזרתי טוב יותר.
כעת, לראשונה בחיי, הגיעה מצוקה לכולנו. זה הגיע ללא אזהרה ולא אבחנה. החבר'ה המובילים, הצעירים, הכוכבים, שחקני המפתח - כולם צריכים להתמודד עם זה עכשיו. אני כבר יודע איך אני אגיב.
בואו נשחק כדורסל!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
