הוויכוחים סביב המעבר של הפועל תל אביב להיכל מנורה מבטחים היו אידיאולוגיים. ההיבט המקצועי של המעבר מהבית בהיכל שלמה לאולם הגדול יותר נותר מתחת לרדאר. רבים סברו שבעניין הזה לא צפויה להפועל תל אביב בעיה להסתגל – אך מסתבר שהמציאות שונה. ההסתגלות מתבררת כקשה.
עד כה, הפועל תל אביב לא הצליחה לנצח בהיכל משחק ליגה. היא ספגה שם תבוסה מהפועל ירושלים והייתה אחראית לסנסציה של העונה כשהפסידה בו להפועל באר שבע. יהיה על הקבוצה לעבור עוד כברת דרך לפני שהיכל מנורה יהפוך מבית "על הנייר" לבית אמיתי. ההרגשה הביתית תגיע רק לאחר זמן – זה לא תהליך מיידי. אי אפשר לעבור למקום חדש ולחוש מיד שהוא הבית שלך. זה פשוט לא עובד כך.
היכל שלמה (3,000 מקומות) היה אמנם קטן יחסית, אך העניק תחושה חמה ואינטימית. גם במשחקים "רגילים", כלומר כאלה שאינם מול הקבוצות הגדולות, הוא היה מלא עד אפס מקום. לעומת זאת, בהיכל מנורה הסיפור שונה – מול היריבות הבכירות האולם יהיה מלא, אך במשחקים אחרים התפוסה תרד משמעותית. אתמול (שבת), למשל, הגיעו 4,500 צופים – פחות ממחצית מתכולת האולם. במשחק הגביע מול מכבי רמת גן הייתה תפוסה של כרבע אולם בלבד.
גם מכבי תל אביב לא ממלאת את ההיכל בכל משחק, אבל ההבדל משמעותי: עבורה זהו הבית האמיתי. היא מנוסה באולם הזה כבר שנים רבות, וכל ההתנהלות והפעילות שלה מתבצעות בו. בביתיות לא קובעת רק תפוסת הקהל – יש גם אלמנטים אחרים.
לשחקני כדורסל יש הרגלים, וחלקם קשור ישירות לאולם הביתי שלהם. הם מכירים היטב את הסלים, את זוויות הזריקה, ואת התחושה על הפרקט. הפועל תל אביב ביצעה את המעבר באמצע העונה, מה שאילץ את השחקנים להסתגל תוך כדי תנועה – וזה לא תהליך פשוט. ייתכן שההפסדים האחרונים אינם מקריים, ממש כפי שהסטטיסטיקה מול הפועל באר שבע – 3 מ-22 לשלוש ו-64% מקו העונשין – אינה מקרית.
כפי שציינו, הדיון על המעבר למנורה, הבית של מכבי תל אביב, היה טעון רגשית. פחות דנו באתגר המקצועי הכרוך במעבר מאולם קטן וביתי מאוד לאולם גדול בהרבה. עבור שחקני כדורסל, המעבר הזה אינו מובן מאליו, והוא מציב בפני הפועל תל אביב אתגר משמעותי נוסף – מעבר לכל הקרבות שלה בזירה המקומית והאירופית.
