שחקן הכדורסל חושף: "היו לי מחשבות על המוות של עצמי"

בשנים האחרונות יותר ספורטאים מרשים לעצמם להיפתח ולספר על הקשיים הנפשיים והחרדות מהם הם סובלים במהלך הקריירה הספורטיבית שלהם שלפעמים מלווה בציפיות, לחצים וסיקור ציבורי.

יונתן מור, שחקן אליצור אשקלון, שיתף בכנות בפודקאסט "כדור מהצד" על התקפי החרדה מהם סבל בתחילת הקריירה והקשיים שליוו אותו במהלך השנים. "עברתי אפיזודה לא קלה של התקפי חרדה בגיל 21-22, משהו כזה, בשנה הראשונה שלי בחולון. זה לא היה רלוונטי לכדורסל באופן ישיר, כמובן שהכל קשור להכל בבריאות הנפשית, אבל היו לי שנתיים של אשפוזים של סבא וסבתא שלי, שהם דמויות מאוד משמעתיות בחיים שלי, והם שניהם יצאו מזה, ובאמת, בריאות איתנה, שניהם... אתמול ראיתי אותם, אנשים מאוד פעילים ובריאים. אבל אלו היו שנתיים, בעונות עוקבות, שממש חשבנו שיכול להיות שלא ייצא מזה טוב". 

"היה לי טריגר להתקפי חרדה בנושא מוות. זה מאוד נפוץ, כנראה הסוג הכי נפוץ, מהמחשבה על המוות שלך ומוות של קרובים, הגעתי למחשבות כלפי המוות של עצמי ושל הקרובים אליי, ואז כל מה שקורים בספרי פסיכולוגיה. תחושה שאני עומד למות, כאבי בטן. אתה חושב רק על זה, מתעסק רק בזה, לא מסוגל ליהנות, לא מסוגל לחייך. זו אפיזודה מעניינת, כי תוך כדי הגיעה גם הפריצה שלי בליגת העל".

איך התמודדת עם הדיסוננס הזה?

"מצחיק להגיד, אבל כשאתה חושש למות כל הזמן וכשהגוף מגיב כאילו אנחנו עומדים למות, אז כדורסל פתאום הופך להיות משהו נורא פשוט, כי אני עומד למות, אז מה זה עכשיו להיכנס לעוד מגע. זו הייתה תקופה מקצועית מטורפת שלי. היה לי חודש וחצי רצף מקצועי מדהים, כי לא הרגשתי לחץ מכדורסל, לא הרגשתי שאני צריך לתפקד, הרגשתי שאני עומד למות, מה זה משנה מה יקרה היום. אז התפקוד, לפחות המקצועי שלי כלפי חוץ, זה היה טוב, כלפי פנים פחות, לא היה לי תיאבון, רזיתי, ירדתי במשקל. אבל כן, היה שם איזה דיסוננס מאוד מעניין שמצד אחד תקופה מקצועית משוגעת, תקופה אישית משוגעת של ילד בן 21 שפתאום קורים דברים שהוא חלם עליהם, הוא פורץ בחולון ואנשים מזהים אותו ברחוב, ומצד שני אתה נעול בתוך הראש של עצמך, כואבת לך הבטן כל היום, אתה לא מרוכז בכלום, אתה לא נהנה מכלום".

בקבוצה היה מישהו ששם לב? 

"לא. ספורטאים טובים מאוד בלהפקיד רגשות וזו יכולת שיש לי אותה במידה מסוימת, בקבוצה אף אחד לא ידע, אבל למזלי ידעתי שאני חייב לפתוח את זה, ובאמת, כשדיברתי, גם עם ההורים שלי וגם עם הפסיכולוגית שהייתה לי באותה תקופה, עצם הדיבור על זה, עצם הפתיחה של זה וההרגשה שאתה לא לבד כבר פתר הרבה מהסימפטומים הגופניים שהתחילו. ההתחלה של הריפוי הייתה בעצם להכיר בזה שאלו דברים שקורים ויש דרכים לטפל בזה, אם זה תרופתית (משהו שלא עשיתי) או על ידי טיפול פסיכולוגי. עם השנים פתחתי את זה גם מול אנשים אחרים והיום אני לא מתבייש. אם מישהו מדבר על חרדה אני מיד אדבר איתו כי זה יכול לעזור לו".

בשנים האחרונות באמת הרבה ספורטאים, גם כדורסלנים, כמו תומר גינת וקווין לאב, וגם ספורטאים אחרים כמו סימון ביילס, משתפים על הרגשות שלהם ועל הקשיים הנפשיים שהם עוברים, וגם אתה סיפרת על זה לא פעם, למה זה חשוב בעיניך?

"אני לא אחד שיגיד לך שספורטאים חייבים לדבר על הכל, כמו להתעסק בפוליטיקה וכאלה, כי דעתי היא לא באמת יותר מושכלת מדעתו של אף אחד אחר. אבל אני חושב שהדוגמה שספורטאים יכולים לתת עם החולשה הזאת, היא משמעותית. זאת אומרת, שחקן כמו תומר גינת, שמתמודד עם כאלה קשיים ולחצים, בקבוצה כמו הפועל תל אביב, עם הציפיות, שבא ויוצא החוצה ואומר היו לי התקפי חרדה, הייתה לי חולשה ותפקדתי תוך כדי ועדיין הייתי צריך להגיע לעבוד, יש בזה המון כוח וזה נוגע ביכולת שלך לגעת בילדים אחרים, באנשים שמסתכלים עליך, באנשים שעוברים אולי דבר דומה ואומרים, אה, אם סימון ביילס הגדולה יכולה לצאת מקריסה מנטלית מטורפת באולימפיאדה טוקיו ולהגיע לפריז, ולתת בראש עוד פעם וליהנות. או תומר גינת נוסע לצרפת ויש לו התקפי חרדה מטורפים, אבל מצליח לתפקד, חוזר להפועל וממשיך את הקריירה שלו, אז אני חושב שזה משהו שחשוב מאוד לדבר עליו, בניגוד לדברים אחרים שספורטאים אולי דעתם לא באמת רלוונטית. דווקא בהתמודדות עם לחצים ואיך אתה משפר את עצמך ועובד את עם עצמך, חשוב שספורטאים ידברו. זאת גם הסיבה שאני מדבר איתך. אם ילד אחד יילך לטפל בעצמו כי הוא שמע את זה, או אפילו אדם מבוגר ישמע את זה ויגיד אה, זה דומה למה שיש לי, אולי באמת, אם אני אדבר עם מישהו, זה יפתור את הבעיה, אז אני חושב שעשיתי את שלי".

תרצה להוסיף משהו למאזינים הצעירים ששומעים אותנו?

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

"אין בושה בחרדות, כולם עוברים את זה. אנחנו גרים במדינה שהיא "מעודדת" חרדה, ויש לנו ענפי ספורט שמאוד קשה להצליח בהם, באופן כללי קשה להצליח במדינה הזאת. ומי שצריך עזרה, ומי שמרגיש שהוא לא מצליח להתמודד לבד, שילך ויבקש עזרה מקצועית או מאנשים שקרובים אליו ואוהבים אותו. תדאגו לעצמכם, אף אחד אחר לא ידאג לכם, גם פיזית וגם מנטלית".