אמרו על חלקם שהם פה בשביל הכדורסל בלבד ושביום שאחרי או בעיתות מצוקה הם לא יישארו פה דקה, אבל המתאזרחים בליגת העל מוכיחים אחרת. למעשה, רק שניים מתוך ה־15 שהיו אמורים לשחק העונה בליגה, לא חזרו לישראל אחרי תחילת המלחמה.
היתר כאן. הם התייצבו ללא היסוס, ומגלים מחויבות והזדהות גדולה עם מדינת ישראל בשעת צרתה, סוג של תשובה מוחצת לביקורת שהושמעה כלפיהם לא אחת לאורך השנים.
כל ההקדמה הזאת היא כי הגיע הזמן - בייחוד אחרי אותה ביקורת, לפעמים ארסית - לעשות כבוד למתאזרחים. זו הכתבה הראשונה בסדרה "הם משלנו", ואין נכון יותר מאשר להתחיל אותה עם הוותיק שבחבורה: ווילי וורקמן.
וורקמן, כיום בן 33, נחת כאן אי־אז ב־2013 והצטרף להפועל גליל עליון. מאז למעשה לא עזב. בקיץ האחרון חתם בבני הרצליה ופתח את עונתו ה־11 בישראל - והוא פה לאורך כל הקריירה המקצוענית שלו, שבמהלכה עבר בין היתר גם בהפועל ירושלים ובהפועל תל אביב.
בראיון מיוחד ל"ישראל היום" וורקמן משתף תחילה בתחושות היומיומיות בצל המלחמה: "שואלים אותי 'מה שלומך?' ואני עונה 'הכל בסדר' - כי זה מה שצריך להגיד. אבל האמת היא אחרת - כואב לי כל הזמן, הלב שבור. אלה ימים לא פשוטים, שנמשכים ונמשכים. לפני כמה ימים היה פיגוע ברעננה, איפה שאנחנו גרים. זה היה לא רחוק מהגן של הבן שלי. זה מלחיץ ומפחיד".
איך אתה מתמודד?
"טוב שיש לי את הכדורסל, כשאתה נכנס לזה אתה קצת שוכח מכל מה שמסביב. אני בא ועושה את העבודה שלי וזה עוזר לי. עם זאת, אין הרבה מה לעשות - אלה ימים קשים".
תחזיר אותי לתחושות שלך ב־7 באוקטובר.
"חזרנו רק יום לפני כן מהונגריה, שיחקנו שם במוקדמות היורוקאפ. הלכתי לישון והתעוררתי מהאזעקות. זו לא היתה הפעם הראשונה שאני חווה אזעקות והליכה לממ"ד, לכן לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. חשבתי שזה כמו בפעמים הקודמות וחזרתי לישון".
וורקמן ממשיך לגולל את הסיפור: "רק בהמשך, כשהתעוררתי, הבנתי מה קרה ועד כמה זה אירוע גדול וכואב. הייתי בהלם. ככל שהזמן עובר, כך אתה מתחיל להבין מה קרה והמספרים גדלים כל הזמן. רק עכשיו אני מבין באמת כמה רע זה היה. אתה פתאום מבין שאלה ימים שתזכור כל חייך".
ומה היה בהמשך?
"בימים הראשונים נשארנו כאן. בהמשך - כשלא היה ברור מתי תחזור הליגה - נסענו לארה"ב. הייתי שם שבועיים, ואז השארתי את אשתי והבן שם וחזרתי ארצה. הייתי לבד לפרק זמן מסוים ובהמשך הם חזרו. המשפחה שלי בארה"ב לא רצתה להלחיץ אותי, אבל זה טבעי לגמרי שהם ידאגו וטבעי לגמרי שהם רצו שאחזור הביתה. לא פשוט להסביר להם שאיפה שאנחנו נמצאים זה לא מה שרואים אצלם בטלוויזיה, שעבורי היום־יום כאן די רגיל".
אפרופו ארה"ב, ישראל סופגת שם לא מעט ביקורות, וגם האנטישמיות עולה.
"אלה אנשים שלא חונכו בצורה הנכונה. הם רואים חדשות ולוקחים את זה כמו שזה בלי לנסות להבין לעומק. קשה להם לראות את האמת. אנשים ניגשים לסיטואציה הזו עם אג'נדה, הכל פוליטי".
זו כבר השנה ה־11 שלך בישראל, אתה מרגיש מחובר למדינה?
"אני מרגיש מחויב למדינה מאז שהגעתי לכאן. מהרגע הראשון קיבלו אותי נהדר והרגשתי מחובר, הרגשתי שזה הבית. ישראל קיבלה אותי ואני חלק מהמדינה. ההמנון תמיד מרגש אותי. אני מרגיש שמאז 7 באוקטובר כשמשמיעים אותו לפני משחקים זה מרגש עוד יותר. זה שונה, זה מאוד אמוציונלי. בגדול אני יכול לומר שהלב שבור. במיוחד עכשיו, הדברים מקבלים עוד משמעות כבעל וכאב לבן קטן. כשאני רואה את הבן שלי וחושב מה קרה שם לילדים, זו הרגשה קשה".
