אף ניצחון אינו מובן מאליו, בוודאי לא בחוץ, בטח לקבוצה שעד לפני עשרה ימים לא ידעה ניצחון חוץ מהו. לסיים סדרה של שלושה משחקי חוץ במאזן חיובי 2:1 זה שדרוג משמעותי ליכולת, לביטחון, לחיבור, לאמונה הפנימית ולמעמד המאמן של מכבי תל אביב.
זה מרגיש מצוין להיות בצד השני של הכותרות והתוצאה: מכבי לא הוציאה את מילאנו ואלבה מהמשבר, היא העמיקה להן אותו. היא לא איבדה את המשחק ברבע הרביעי, היא דווקא התעלתה והפכה את המשחק ברבע הזה, בדיוק הפוך מהסיום בבולוניה. אז מה קרה שם בזמן שהכסף היה על השולחן?
4 דקות טובות
אפשר לומר שזו היתה מחצית שניה טובה. אפשר להסתכל על הריצה של מכבי מרגע שאלבה עלתה ל-11 הפרש ברבע השלישי. אבל בתכל'ס, אלה היו ארבע דקות ברבע הרביעי, בין 5:30 ל-1:30 דקות לסיום, בהן מכבי לקחה ביס של תרד והפכה לפופאיי – גדול, חזק, עם שמירת לחץ אגרסיבית, עזרה מושלמת בהגנה, הנעת כדור סבלנית ויעילה בהתקפה, ושליטה מוחלטת בריבאונד.
ארבע דקות של הכדורסל המדויק ביותר שהקבוצה הזו יכולה וצריכה לייצר. היא כללה את ניבו בשיאו, קולסון ואדאמס כשחקני חיבור ואנרגיה, לורנזו בראון בזון מדויק ולא לוקח בכח, והאס התורן של הצהובים ג'ארל מרטין שניצל באופן מושלם את היותו מיס מצ' אולטימטיבי מול כל שחקני אלבה. אף אחד שם לא יכול לשמור עליו בצבע, ולא בחוץ, ובטח לא כשהוא נע מהר בין העמדות.
ואם תשאלו למה רק ארבע דקות? למה אי אפשר לשחק ככה ארבעים? התשובה היא: אפשר, אבל זה בסדר גמור. מה שחשוב הוא שמכבי הוכיחה שהיא יכולה, וקטש מצא את השילוב הנכון להתפוצצות, ויש לה את הארבע דקות האלה להסתמך עליהן, להוות מודל, ולחזור אליהן בכל שיחת קבוצה: זוכרים את הארבע דקות האלה? עכשיו בואו נשחזר אותן.
איזונים ובלמים
השינוי החשוב ביותר בחודש האחרון הוא יציבות הרוטציה והבנת מבנה החמישייה הנכונה למכבי. העלייה של ג'ייק כהן בחמישייה מייצרת איזון מדויק של שכל, גובה ואנרגיה לאורך כל הרוטציה; כמו שמן מנוע משובח שעוזר לכל הרכיבים להתחמם בתחילת נסיעה. קטש מייצר חמישיות מאוזנות, ולכן גם יש פחות חילופים, ושחקנים משחקים יותר דקות רצופות ותורמים יותר.
לדוגמה החמישייה הראשונה שיחקה שש דקות רצופות, והחילוף הראשון לא היה טוב (מרטין והיליארד במקום כהן וקולסון) – שיצר חוסר תיאום. עודד הרגיש זאת מיד (וגם לוח התוצאות אמר את זה), ולכן תוך דקה נכנסו גם ג'ון די וסורקין וההרמוניה חזרה. אותו דבר קרה גם בפתיחת הרבע השלישי, שהצהובים עלו עם חמישייה לא מאוזנת, ואלבה ברחה ל-11 הפרש. אחרי 2 דקות בלבד המאמן הכניס את סורקין והאיזונים העדינים חזרו.
אבל כשאני קורא שמכבי מחפשת עוד שחקן אני חושש שהיא עדיין לא מבינה לעומק את חשיבות האיזונים האלה - זה יותר חשוב מכמות הכישרון הכולל, זה יותר חשוב מעוד ריבאונד או עוד שחקן טרי. להרמוניה ברוטציה יש חשיבות קריטית ליכולת של כל השחקנים, זה מכפיל יכולת לכולם. עכשיו יש היררכיה מסודרת, הרוטציה חלקה והגיונית עבור השחקנים. יגיע שחקן חדש, ידרוך על האצבעות של מרטין, על היד של קולסון, וסורקין יילך אחורה. זה כבר קרה הרבה פעמים בעבר. אם זה לא שבור, לא לגעת.
פאץ' אדאמס
השחקן המרתק ביותר במכבי תל אביב היום הוא ג'יילן אדאמס, בגלל השינוי העמוק שהוא עובר מול העיניים הבוחנות שלנו. והמקריות משחקת תפקיד משעשע: אילולא היה היליארד נפצע בפתיחת העונה, הוא לא היה בכלל חוזר לישראל. ואילו בולדווין לא היה נפצע, האמריקני כבר היה חזרה בליגה איזוטרית. והנה הוא כאן, מגיע לדרגת השחקן השני החשוב ביותר של הקבוצה, והברומטר שלה. כשהוא טוב, מכבי לרוב תהיה במשחק ותנצח. אחרי עונת שיא בירושלים, הצהובים הביאו את אדאמס רק כפאץ' לחסום עורקים עד שיחזרו הכוכבים. ולמרות שתמיד התקשה לשחק כינור שני, הוא מתאים את עצמו לצרכים, משלים את בראון ולא מתחרה בו, ומראה שהוא יודע להיכנס למשבצת קיימת ולא רק לצייר חדשה סביב עצמו.
בכל הנקודות הקריטיות במשחק בברלין - אדאמס היה שם. בחמישייה הראשונה שנתנה ביטחון לתוך המשחק, בסל האדיר בסוף הרבע השלישי שצמצם ל-2 הפרש, ובחילוף האחרון לפני ארבע דקות המחץ ברבע הרביעי, כשנכנס להנהיג את ריצת ה-16:0. כשבראון קלע רק 6-20 מהשדה, אדאמס איזן עם 7-11. והוא יכול לתת אפילו יותר, רק מבין את מעמדו ומקומו.
ואז ניקח את ברלין
אלבה ברלין פתחה את העונה בסערה, עם שלושה ניצחונות בשלושת המשחקים הראשונים, ומאז סופרת 12 הפסדים רצופים.
זה מודל קלאסי של קבוצות עם הכנה מעולה לעונה, שמגיעות בכושר מצוין ומפרקות כל מה שזז, גוזרות מחמאות רבות, אבל אז שאר הקבוצות משיגות אותה ברמת ההכנה והסטטיסטיקה מתיישרת. זה קורה לה גם בפתיחת משחק, שתמיד טובה יותר בזכות תכנית משחק מושלמת, אבל ככל שהמשחקים מתקדמים הפגמים מתגלים וזה לרוב לא מספיק לה. הפגמים כוללים משחק מבולגן ברבע האחרון וניהול משחק חלש עם רוטציות לא מובנות שעזרו למכבי לחזור למשחק, בעיקר בסיום הרבע השלישי.
אז למה חשוב בכלל לדבר על אלבה? כי יש לה שחקן אמריקני לא אופייני שהייתי רוצה שיהיה בכל קבוצה ישראלית, לוק סיקמה, הבן של ג'ק הגדול, שמזכיר לי תמיד את מייק לארגי ששיחק בהפועל תל אביב בשנות ה-80 הגדולות.
וכמו כן יש לה מאמן שקוראים לו ישראל, ושני שחקנים ישראלים בכירים, שבחרו לשחק בה כי לא מצאו את מקומם בכדורסל בארץ. הישראלים של אלבה ניצחו את אלו של מכבי 15:9 בנקודות. בעולם נכון וחכם וישראלי, בלאט וזוסמן, שני כוכבי נבחרת העתודה של קטש, שזכתה במדליית הכסף באליפות אירופה 2017, היו צריכים לשחק בשביל אותו עודד במכבי תל אביב. אבל הצהובים בחרו בדרך של לקחת את כל מנהטן, ולמרות שלקחו אמש את ברלין, זו לא הדרך הנכונה.
לאן הולכים מכאן?
מכבי היתה חיובית בכל המדדים הקריטיים שלה: שלטה בריבאונד, קלעה עונשין בצורה מדויקת, עם יחס חיובי של אסיסטים לאיבודים, 11 שלשות ב-40%. היא ממשיכה להדק את ההגנה, וכבר משחק רביעי סופגת פחות מ-80 נקודות. אז לא משנה מה אתה עושה, משנה איך אתה עושה את זה. ועכשיו נראה אם מה שנבנה באמת טוב מספיק לרמה הבאה, נגד אלופת אירופה וסגניתה. והכי חשוב – לא לשנות, רק לשפר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו