פעם שאלו את הילד שלי איך זה להיות הבן של ישראל, אז הוא ענה: "לא גדלתי עם אבא אחר". זה בדיוק אותו דבר עם קבוצת כדורגל, וככה זה בשבילי עם מ.ס אשדוד - אני לא יודע משהו אחר. בעבר הייתי אוהד עירוני אשדוד. כולנו גדלנו לאיחוד הזה כי הוא נוצר, אבל לא היתה פה בחירה. היום, כשאני מי שאני ויכול לדבר עם הבעלים, זה מטורף בעיניי.
אני זוכר את עצמי מחפש כילד מי יכול להכניס אותי לאצטדיון. "זה אבא שלי, הוא נכנס", הייתי מצביע לסדרן. וככה, בכל שבת היה לי אבא אחר בכניסה למשחק. אני זוכר גם את החלונות בקופות. הם היו כל כך קטנים ולא ראיתי מי נמצא בפנים, כך שרק אחרי כמה שנים הבנתי שחבר שלי מבית הספר מוכר את הכרטיסים.
אבל להיות אוהד מ.ס אשדוד זה להיות כמו רוב האוהדים בעולם. מעטות הקבוצות שלוקחות אליפות באופן קבוע. בספרד, חוץ מברצלונה ומריאל מדריד, כל שאר הקבוצות הן מ.ס אשדוד. אני מתנחם בכך שרוב האוהדים בעולם סובלים כמוני. אבל אני לפחות סובל ויודע שילדים ונוער גדלים נהדר באשדוד. לא ניקח אליפות, אבל שחקני הבית על הדשא וילד שגדל אצלנו יודע שבסוף ישחק בבוגרים. אני מאוד אוהב את זה.
חשוב שאשדוד תהיה בליגת העל, זה שווה מאות ילדים עם מסגרת ועתיד. לקראת העונה הקרובה אפשר להרגיש שנבנה פה משהו טוב. אולי יהיו השנה פחות שחקני בית, אבל אם במחזור ה־20 נבטיח את המקום בליגה יוכלו לתת לצעירים האלה יותר אפשרויות. ראיתי את הקבוצה עד כה פעמיים, ואני חייב להגיד שזה נראה טוב. תנו לי קודם לא לעבור את הסיוט של העונה שעברה, ואם יהיה בונוס של פלייאוף עליון - מה טוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו