כשהתחלתי לאהוד את הסקציה, נס ציונה עוד היתה מועצה. היום אנחנו כבר עיר עם שם וקבוצה בליגת העל. בפעם הקודמת שהיינו בליגה הראשונה, עוד קראו לה הליגה הלאומית. אני אפילו לא זוכר את צבע המדים, כי שיחקנו בכמה צבעים, כולל כחול ולבן. מה שבטוח, לא היו אז לסקציה מדים בצבע כתום זוהר כמו היום.
למדור המיוחד של "ישראל היום" לקראת פתיחת עונת 2019/20
כספורטאי בנפש, החיבור לקבוצה מיידי, בדיוק כמו בחיים שלי. יש לי את אשתי יהודית, שלא תהיה עוד אהבה כמוה, אבל כמו כל גבר - יש גם קבוצת כדורגל ברקע. גדלתי בנס ציונה ושיחקתי בקבוצת הנערים של המועדון. כשהיא היתה בלאומית עם גבריאל בן שמעון, אליעזר צוויג ושאר הכוכבים של שנות ה־70, הייתי מגיע למשחקים. אם היה צורך, היינו מטפסים על העצים כדי לראות את הכוכבים שלנו. לא רבים יאמינו, אבל כשהתחלתי את קריירת השירה הייתי קרוב להיות חבר הנהלה בקבוצה, אבל אז טסתי לאמריקה וזה לא יצא לפועל.
במשחק האחרון של העונה הבאתי את המזל יחד עם חברי הילדות שלי, וחזרנו סוף־סוף לליגת העל. כל מי שחושב שעלינו ליגה בלי ציפיות, שיחשוב שוב. לכל אוהד של נס ציונה יש תקווה שהקבוצה תגיע לצמרת, ולא משנה לנו שזו עיר או קבוצה קטנה. אם עירוני ק"ש זכתה באליפות - אז גם לנו מגיע. אסיים במשפט של שיר שכתבתי לכבוד הקבוצה בעלייה הקודמת שלה: "נס ציונה עולה עולה, נס ציונה חוזרת לליגה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
