ברזיל - הכי קרובה
בשני המונדיאלים הקודמים הסלסאו היו תלויים יותר מדי בניימאר, וזה נגמר רע. אז נכון, ניימאר הוא עדיין הכוכב הכי גדול של ברזיל, אבל השחקנים סביבו הפכו לכוכבי־על עולמיים - וזה משנה את כל התמונה. למעשה, ברזיל מגיעה למונדיאל בקטאר כמועמדת הבכירה לזכייה בעיקר בשל הסיבה הזו.
"כשהגענו לקופה אמריקה ב־2019 לא היו לנו את אנטוני וראפיניה, ויניסיוס רק החל להתאקלם בריאל מדריד, וגבריאל מרטינלי רק התאמן איתנו", אמר המאמן צ'יצ'ה בחודש שעבר, "אבל עכשיו הדור החדש הזה כבר כאן וזה וואו! ההתקדמות של השחקנים הללו אפשרה לנו לשחק עם חמישה שחקנים התקפיים בעת ובעונה אחת". תוסיפו לכך את היכולת של ניימאר מתחילת העונה בפ.ס.ז', כנראה הטובה ביותר בקריירה שלו, וזה מסביר את מצבה של ברזיל, שאינה רק התקפה מסוכנת.
אליסון (ליברפול) הוא אחד השוערים הטובים בעולם, וכך גם הבלם מרקיניוס (פ.ס.ז'). קאסמירו (מנצ'סטר יונייטד) הוא עדיין אחד הקשרים הדפנסיביים הטובים באירופה, וזו תוספת אדירה לנבחרת, שנקודת התורפה היחידה שלה היא בעמדת המגינים.
ועדיין, דנילו ואלכס סנדרו הם ממש לא רעים. בניגוד לנבחרות אחרות, ברזיל הצליחה להגיע למונדיאל ללא פציעות של שחקני מפתח, והתחושה היא שכמו ב־2002, אסיה שוב תהיה היבשת שבה ברזיל תניף את גביע העולם.
ארגנטינה - לא רק הפרעוש
כולם יודעים שזה יהיה המונדיאל האחרון של לאו מסי. הוא עצמו הכריז על כך. אחרי שנכשל בארבע הפעמים הקודמות, זו ההזדמנות האחרונה של הפרעוש לזכות בתואר שהוא רוצה יותר מכל. השאלה היא אם הרצון של מסי והכושר הנהדר שבו הוא נמצא יספיקו לארגנטינה כדי להחזיר אליה את גביע העולם אחרי 36 שנה.
אז ברור שרק מסי לבדו, גדול ככל שיהיה, לא יספיק. כדי לזכות בגביע זו צריכה להיות נבחרת מגובשת ומלאה בביטחון עצמי. ואת זה יש לנבחרת הנוכחית. בשנה שעברה ארגנטינה זכתה בקופה אמריקה כשניצחה את ברזיל במרקאנה, מה שהיה גם תואר ראשון לאלבילסלטה זה 28 שנה - וגם כמובן תואר ראשון של מסי במדים הלאומיים.
כמו כן, ארגנטינה מגיעה למונדיאל אחרי ריצה מטורפת של 35 משחקים רצופים ללא הפסד, רק שכמעט כל המשחקים הללו היו מול נבחרות לא אירופיות. היוצא מן הכלל היה הניצחון המרשים 0:3 על איטליה ב"פינליסימה" בלונדון.
לא הכל הלך חלק בדרך לקטאר, כשהמכה הגדולה היתה הפציעה של ג'ובאני לו צ'לסו, השותף הטוב ביותר של מסי בשנים האחרונות, אבל היא עדיין חזק בעניינים. הרבה קרדיט מגיע למאמן ליונל סקאלוני, שהיה עוזר המאמן במונדיאל הקודם. הוא הצליח ליצור חבורה מלוכדת ומגובשת, שגם זכתה לכינוי - "לה סקאלונטה".
צרפת - עוצמה עם חורים
אלופת העולם חולמת להיות הנבחרת הראשונה זה 60 שנה שתצליח לשמור על תוארה, אבל המשימה עומדת להיות קשה ביותר. צרפת נותרה נבחרת עוצמתית, בעיקר בהתקפה. קיליאן אמבפה יגיע לקטאר כחלוץ הטוב ביותר בטורניר - ארלינג הולאנד הנורבגי נשאר בבית - ולצידו ישחק לא אחר מאשר קארים בנזמה, מי שזכה לא מכבר בכדור הזהב.
חלוץ ריאל מדריד כזכור החמיץ את הזכייה ברוסיה כי עדיין היה מושעה מהנבחרת בשל פרשת הסחיטה. תוסיפו את אנטואן גריזמן, שבנבחרת בדרך כלל נראה טוב יותר מאשר באתלטיקו מדריד, ואת אוליבייה ז'ירו, שכמו יין טוב משתבח עם הזמן, וההתקפה אכן נראית טיפ־טופ.
לצד זה, יש לטריקולור לא מעט בעיות בחוליות האחרות: הפציעות של פול פוגבה ושל אנגולו קאנטה פגעו באופן משמעותי בקישור. אז נכון, אורליאן טשואמני עשה התקדמות אדירה בשנתיים האחרונות, אבל לקשר של ריאל מדריד אין את הניסיון של שני החסרים. גם בהגנה המצב לא מזהיר:
רפאל וארן מגיע למונדיאל אחרי פציעה לא פשוטה. בלם מנצ'סטר יונייטד כשיר, אבל לא שיחק בשלושת השבועות האחרונים. כמו כן, פרסנל קימפמבה נופה ברגע האחרון מהסגל אחרי שלא התאושש מהפציעה שלו, וכעת דידייה דשאן שובר את הראש את מי להציב במרכז ההגנה שלו.
ספרד - השיטה הצעירה
האם הימים הגדולים של הספרדים עומדים לחזור? דור הזהב של "לה רוחה" זכה בשלושה תארים ברציפות - יורו 2008, מונדיאל 2010 ויורו 2012 - ובמדינה מתגעגעים לימים היפים. מרבית השחקנים של הדור המופלא ההוא כבר פרשו, אבל שניים מהם אמורים להיות בהרכב הפותח של המאמן לואיס אנריקה בקטאר: המגן השמאלי ג'ורדי אלבה והקשר סרחיו בוסקטס. אלו הם שני השחקנים הוותיקים בנבחרת צעירה למדי, שבמרכזה שני ילדי הפלא החדשים של ברצלונה - פדרי בן ה־19 וגאבי בן ה־18. יש המשווים את השניים לצ'אבי ולאינייסטה, אבל זה כמובן עדיין מוקדם ותלוי גם בעד לאן תגיע ספרד במונדיאל.
מבחינת לואיס אנריקה, אין בנבחרת שחקנים שמקומם בהרכב קבוע. שני הדברים החשובים ביותר עבורו הם הסגנון (לחץ גבוה וכדורים ארוכים לעבר ההתקפה) והשיטה, 3-3-4. בשנים האחרונות החלוץ הבכיר של ספרד היה אלברו מוראטה, אף שכולם יודעים שהוא לא נמנה עם החלוצים הבכירים בעולם. אבל מה לעשות שדויד וייה ופרננדו טורס כבר פרשו.
מי שיכול להיות הג'וקר של ספרד הוא אנסו פאטי. החלוץ בן ה־20 של ברצלונה סבל בשנתיים האחרונות מכמה פציעות קשות, אבל לואיס אנריקה מאמין בו. אם הוא יהיה כשיר, יש סיכוי טוב מאוד שהוא זה שיפתח בחוד ההתקפה.
גרמניה - לתת פליק
המאנשאפט אמנם זכו במונדיאל ב־2014, אבל מאז עברו עליהם שנים קשות. בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה הם נכשלו בשני טורנירים גדולים רצופים, כאשר הודחו כבר בשלב הבתים של מונדיאל 2018 והפסידו בשמינית גמר היורו. יוגי לב, המאמן שהיה אחראי גם לזכייה בריו וגם לשני הכישלונות, פינה את מקומו למי שהיה עוזרו, האנזי פליק, והאמת שמאז מצבה של הנבחרת השתפר באופן משמעותי.
פליק, כצפוי, מבסס את הנבחרת על שחקני באיירן מינכן, שאותה אימן והוליך לזכייה בליגת האלופות. מנואל נוייר בשער, יוזואה קימיך ולאון גורצקה בקישור, סרג' גנאברי, תומאס מולר, ג'מאל מוסיאלה ולירוי סאנה בהתקפה אמורים לפתוח בהרכב. מה שמותיר מקום רק לארבעה שחקנים נוספים שמגיעים מקבוצות אחרות.
הבעיה הגדולה של גרמניה היא בעמדת החלוץ המרכזי, במיוחד אחרי שטימו ורנר נפצע. כרגע מי שאמור לפתוח הוא קאי האברץ, אף שהוא ממש לא 9 קלאסי וגם אין לו מספרים מרשימים. יש מי שטוענים שהאנזי פליק עומד להפתיע ולתת הזדמנות לחלוץ בן ה־17 של דורטמונד, יוסופה מוקוקו, שמוכיח את עצמו כמעט מדי שבוע בבונדסליגה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו