שופטי העליון היו קצת בהלם בדיון בפיטוריו של ראש שב"כ שהתקיים שלשום. ולא רק משום שהם דמיינו שהם שמעו את עו"ד ציון אמיר, שייצג את המדינה, אומר את המילה "טייסים". הם היו בהלם מהמפגש הטעון והבלתי אמצעי עם העם היושב בציון, ולא ממש הצליחו להסתיר את הסלידה שלהם.
"אין לכם סמכות", קרא הקהל בקריאות קצובות ומתמשכות, מלווה את השופטים בכניסתם אל האולם. נשיא ביהמ"ש העליון יצחק עמית הבהיר שיש לשמור על השקט, וקולו של הקהל נדם לזמן מה, עד שנשמע שוב. השופט נעם סולברג ניסה להרגיע, אך ללא הצלחה. השופטת דפנה ברק־ארז הסתודדה עם השופט עמית, והאחרון הודיע על הפסקה קצרה. כשחזרו, הדיון כבר התנהל ללא קהל. באופן קר וסטרילי, השופט עמית עדכן שהוא ביקש ממשמר בתי המשפט לפנות את כל הקהל.
החיכוך הזה של השופטים עם הציבור קורה יותר ויותר מאז 7 באוקטובר. אמנם זה לא הציבור שהם חייבים לו דין וחשבון - סביר שעם מי מהציבור הזה הם לא ייקלעו לכנס בנושא דמוקרטיה, ובטח לא לארוחת ערב משותפת - ועם זאת, זהו הציבור שתוקע את הסיכה ומפוצץ את הבועה, אותו ציבור שמאלץ אותם שוב ושוב להתבונן בו בעיניים כשהוא דורש מהם אחריות, ולא רק סמכות.
העיתונאים מילאו את ייעודם ונחלצו לעזרת השופטים. גם להם היה קשה להתעלם מהקהל הרוחש, אבל הם כבר רגילים. יש להם את השיטות שלהם לתאר את המצב, שבו הציבור הלא־קפלניסטי עושה מעשה דמוקרטי ויוצא להביע את מחאתו. "נעשתה כאן עבודה של לכל הפחות גיוס של אנשים שזאת דעתם האותנטית והבאתם לבית המשפט", פרשנה נסלי ברדה את קריאות הקהל שהתאסף מחוץ לאולם, קצת לפני שהפסיקה את השידור. היא לא מצאה צורך לבסס את טענתה על עובדות. "התפרעויות", כך קרא לזה גיא פלג בתוכניתו ברדיו 103. "הביביזם האלים, המסוכן, חסר העכבות... מדובר, רבותיי, באספסוף מתלהם ואלים..." הוא פסק בלי בושה, כהרגלו.
החיכוך הזה של השופטים עם הציבור קורה יותר ויותר מאז 7 באוקטובר. אמנם זה לא הציבור שהם חייבים לו דין וחשבון - סביר שעם מי מהציבור הזה הם לא ייקלעו לכנס בנושא דמוקרטיה, ובטח לא לארוחת ערב משותפת - ועם זאת, זהו הציבור שתוקע את הסיכה ומפוצץ את הבועה, אותו ציבור שמאלץ אותם שוב ושוב להתבונן בו בעיניים כשהוא דורש מהם אחריות, ולא רק סמכות
הדבר הכי קל ואהוב על התקשורת הוא להכחיש את קיומו של הציבור, או להקטין את ממדיו. אבל זאת ממש לא נראתה מחאה מתוזמרת. יותר כמו ציבור קיים, ממשי, אנשים שהגיעו על דעת עצמם ובכוחות עצמם, מכל רחבי הארץ. משפחות שכולות, משפחות חטופים, משפחות של לוחמים. הנושא הזה הוא הרבה מעבר לפוליטיקה, והוא רגיש במיוחד אחרי 7 באוקטובר. יתרה מכך, במקרה הזה מדובר בראש ארגון ביון שפעילותו באותו היום - או יותר נכון חוסר פעילותו - הוביל לאסון לאומי ולאלפי טרגדיות אישיות. האנשים האלה הגיעו כדי להנכיח את עצמם, לתת משקל נגד אל מול שיקול הדעת של השופטים. אולי אפילו קצת להשפיע עליהם. אבל הם יצרו בעיקר זעזוע עמוק של "צלם בהיכל".
הנשיא יצחק עמית, שיושב בראש ההרכב שהוא עצמו מינה, ללא שום אפשרות לפקח עליו, על עבודתו ועל פסיקותיו, הפגין אינטימיות עם הצד העותר, מה שהבליט את הריחוק וההסתייגות מההגנה, שגם ככה היו ניכרים לעין. האבסורד התחדד עוד יותר כשמחלקת הבג"צים של פרקליטות המדינה הצטרפה לעותרים בהגנה על ראש שב"כ, שנראה כעשוק ואומלל שיש צורך לזעוק את זעקתו.
פסיקותיהם של השופטים אמורות להיות חפות מלחצים כלכליים, ציבוריים או פוליטיים, שעלולים להיות מופעלים עליהם. זאת הסיבה לכך שהם מקבלים שכר גבוה פי כמה וכמה מהממוצע במשק. ועם זאת, מול הלחצים הפוליטיים של המיליה שלהם הם דווקא מפגינים חולשה. שם מכריעה אותם הנאמנות לשבט.
אך מעבר לתקשורת, לפרקליטות ולבכירי המערכת הביטחונית (לשעבר), המחישה זאת אולי יותר מכולם עו"ד דפנה הולץ־לכנר, שמייצגת את העותרים, בפנייתה אל השופטים בשמו של הציבור מקפלן: "אתם למעשה אלו שהאנשים מגינים עליהם בשביל רגע כזה, והעיניים נשואות להכרעתכם שלכם. אנא בצעו את המבוקש מכם כדי שנדע שיש לנו על מי לסמוך, שיש לנו על מי להישען".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו