לחשוב מחוץ לתחפושת

הימים ימי קריסת קונספציות וחשיבה מחוץ לקופסה. הרגש השולט בכיפה הוא מבוכה. החשיבה האוטומטית נתקלת במהמורות ומוכרחה לנסח את עצמה מחדש - או שמא לסגת מעט ולפנות מקום, שומו שמיים, לחשיבה מושכלת ולא אוטומטית, שבה יש דיון ושיקול והעדפה.

תודה, דוד דונלד, על הבלגן הזה. באמת, תודה רבה מכל הלב. זה מה שהיה חסר לנו עכשיו בתוך כל הכאוס, הצורך לחשוב ולהחליט מה דעתנו. למי היה אכפת להמשיך עוד קצת עם המצב הישן, שבו הכל היה צפוי וקבוע, שבו יש שחור ולבן, טובים ורעים, איום וגאולה, וכל צד רשאי להכתיר את עצמו כטוב ואת יריבו כרע?

אנשים לא יודעים את נפשם. פתאום הופר הסדר. כמו הילד ששואל פתאום באמצע הסרט או הפרק: "רגע, הוא מהטובים?". הכל מסביב נעשה עלוב כל כך, עד שבא לצחוק. אנשים שעד אמש האמינו שטראמפ הוא נציגו הרשמי של השטן מתפללים לשלום בלוריתו, ורגע לאחר מכן כבר נבוכים מדבריו ומביטים במהירות ימינה ושמאלה כדי לבחון מה דעת סביבתם, וכך לנסות לקבוע גם את דעתם שלהם.

אנשים שהקיאו, פיזית, לשמע המילה "טרנספר", מסבירים כעת שדברים השתנו, ואנשים שנשבעו אמונים לנשיא ארה"ב ונשאו אליו בסתר את תפילותיהם מסבירים שאי אפשר להיות כזה מופרע.

הכל מתעצב ומתנסח מחדש. וזה, כשלעצמו, גם אם לא ייצא מזה כלום, טוב מאוד-מאוד. שמישהו יבוא וימתח את החלון הזה עוד יותר. שמישהו יבוא ויפתח את החלון כפתחו של אולם. אולי בזכות שבוע המבוכה הזה יחזור לכאן האפור. אולי בזכות המצב החדש הזה יופר שלטון הפוזיציה המוחלט, ולרגע תחזור לכאן הנורמליות.

החשיבה האוטומטית נתקלת במהמורות ומוכרחה לנסח את עצמה מחדש. אולי בזכות המצב החדש יופר שלטון הפוזיציה המוחלט, ולרגע תחזור הנורמליות

צריך לומר בקול גדול את האמת הפשוטה: המצב הזה, מצב התהייה והמבוכה, הוא המצב האמיתי. כן, אדוני היקר. נכון שאתה כבר לא יודע מה לחשוב? שאתה דן עם עצמך ומגלה פנים לכאן ולכאן, וגם מרגיש שחסר לך הרבה מידע? זהו אתה האמיתי. זה שתוהה, שמסתקרן, שמתחבט, שלא מספיק מבין, שלא יודע.

המצב שלך לפני חודשיים, ושנה, ושנתיים, כשהיה ברור לך במאה אחוז מה אתה חושב בנוגע לכל שאלה ולכל סוגיה - הוא היה המצב המשוחק, המעושה; המצב שנקלעת אליו בשל הסערה המטלטלת שהציבה את הכל על השאלה האחת, הבינארית. זה לא היה נורמלי, וזה לא היה אמיתי.

כמו בסיפור החסידי הישן, על ההוא שמרגיש שהוא מרמה את הרבי בכך שהוא חובש שטריימל רק כשהוא מגיע אליו, ומחליט להגיע אל הרבי בכובע בייסבול.

"מה זה?" שואל הרבי.

"נמאס לי להתחפש", עונה החסיד.

והרבי אומר לו: "לא, יקירי. הכובע הזה הוא התחפושת שלך. הכובע האמיתי שלך הוא השטריימל".

זה לא נורמלי, טירוף הדעות הקיצוני הזה שנקלענו אליו. הרי ברור היה כבר מההתחלה שיום יבוא והוא חייב יהיה להירגע ולהשתנות. והנה - אפילו האסון והמלחמה והכאב לא ממש יכלו לו. אבל אולי, אולי "שבוע טראמפ" הזה מבשר את תחילתו של סופו.