טראמפ מחוץ לקופסה

לא עברו שבועיים מאז נכנס הנשיא טראמפ לתפקידו, והשינוי שהתחולל בוושינגטון מהדהד ומורגש בכל פינה בארה"ב ומחוצה לה. מי שביטל את טראמפ כנשיא של "רעש וציוצי טוויטר" מגלה שטראמפ מדבר ביזנס, ושמדובר באדם שלמד את הלקח מהקדנציה הראשונה שלו, והגיע לבית הלבן בשל ונחוש יותר לקדם את סדר היום שלו בכל מחיר, ו"בלי לקחת שבויים".

גם ובעיקר במזרח התיכון טראמפ מורגש - עוד בטרם נכנס לתפקידו הוא הביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בלבנון. כעת הוא מפתיע בהצעתו להעביר את העזתים למצרים ולירדן, כי כפי שהסביר: "כמעט הכל נהרס ואנשים מתים שם, ולכן הייתי רוצה שמצרים או ירדן ייקחו אותם, כחלק ממהלך זמני או ארוך טווח". אפשר לבטל את הדברים כהזיה - אבל למען האמת, מדובר בהצעה המבטאת חשיבה מחוץ לקופסה, שיש בה היגיון וראייה נכוחה וריאלית של המציאות הרבה יותר מכל אלו שממהרים לבטל ולשלול אותה.

טראמפ הוא איש עסקים ממולח. הוא רואה ברצועת עזה אזור בעל פוטנציאל אדיר, שאותו אפשר להפוך ל"סינגפור של המזרח התיכון", ובכך גם לתת מענה לסבלה של האוכלוסייה האזרחית בעזה. מכאן ההיגיון שבהצעתו. הרי כל בר־דעת מבין שהמלחמה בעזה הגיעה לסיומה, ולצערנו חמאס שרד, ועתה הוא מבקש להמשיך לשלוט ברצועה. ברור גם שלאיש - ובוודאי לא למדינות ערב או לרשות הפלשתינית - אין כוח או רצון להתעמת איתו צבאית ולעקור אותו מהרצועה. במציאות כזו, נהיה עדים להמשך של סבבי האלימות בין ישראל לבין חמאס, ובמצב כזה איש לא יהיה מוכן להשקיע כספים ברצועה ולשקמה, וזו תישאר עיי חורבות ומוקד של סבל ומצוקה לתושביה.

טראמפ מציע דרך להיחלץ ממעגל דמים זה. הוא מבקש לפנות את האוכלוסייה האזרחית מעזה, ולו גם באופן זמני, ובכך יתאפשר להתניע בעזה הריקה מתושבים ומחמאס תהליך של שיקום ושל בנייה מחדש. אלא שהכל ממהרים לסרב להצעה.

למען האמת, אפשר להבין את התגובה השלילית של מצרים וירדן. הנשיא א־סיסי הסביר כי העזתים, הנתונים להשפעת חמאס, הם נשאים של טרור ואלימות, ואם ייקלטו במצרים הם יהוו איום לביטחונה הלאומי - ולכן הוא לא רוצה בהם; ואילו ירדן חוששת שהפלשתינים מעזה יאיימו על מרקם החיים בממלכה, יערערו את האיזונים העדינים שעליהם היא בנויה ויביאו לקריסתה. מה שקשה להבין זה את תשובתם השלילית של הפלשתינים, אבל על כך כבר נאמר שהם לא מחמיצים אף הזדמנות להחמיץ הזדמנות לקדם את עניינם ולמצוא פתרון לבעייתם.

עוד בקדנציה הקודמת שלו טראמפ הציע את "עסקת המאה" לפתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני. העסקה הזו אמנם היתה רחוקה מאוד ממה שהפלשתינים רצו - וגם ממה שהימין הישראלי היה מוכן לקבל, אגב - אבל מדובר היה בהקמת מדינה פלשתינית עצמאית בחלק מהשטח, ומדינה כזו היתה מעניקה לפלשתינים עתיד טוב יותר, ובוודאי גם חוסכת מהם את האסון שחמאס הביא עליהם ב־7 באוקטובר. אלא שהפלשתינים, כדרכם, דחו את ההצעה, ובעולם הערבי איש לא נרתם לסייע לטראמפ לקדמה.

עתה נותר לראות אם טראמפ מדבר לא רק ביזנס, אלא גם בשפת המזרח התיכון - שכידוע, בו צריך להראות את המקל, ולא רק להציע את הגזר, כדי לשכנע את הלקוח שהעסקה המוצעת טובה לו.

אמת, טראמפ כבר הסביר שאם הצעותיו יידחו "ייפתחו על חמאס שערי הגיהינום" - אבל השאלה היא עד כמה סוגיית המזרח התיכון חשובה בעיניו ובעבורו. התשובה היא שכנראה לא מאוד. בראש סדר יומו מן הסתם עומדות סוגיות חשובות יותר, ואם הפלשתינים ואחיהם הערבים לא מעוניינים בעתיד טוב יותר עבורם ועבור ילדיהם - טראמפ כנראה לא מתכוון "להזיע" כדי לפתור את בעיותיהם.