הפסדנו במלחמה מול היוונים ברגע שהצבא הסלווקי שעט אל תוך בית המקדש וחילל אותו. ברגע שיהודה המכבי נהרג. ברגע שאחרון אחיו כבר לא היה בין החיים. ברגע שבית המלוכה החשמונאי הפך חלש ומושחת.
החג שאנחנו מציינים באורות ובשירים מטייח - כן, מטייח - את הכישלון, את האובדן, את המחיר, את הקרע בעם, אפילו את הסוף המר של הניסיון הקודם להקים פה מדינה.
הפסדנו במלחמה בפלישתים ברגע שגוליית הענק עמד ולגלג עלינו, מועך אותנו לגמרי בלוחמה פסיכולוגית, ואף אחד לא קם. הפסדנו במלחמה בגרמנים בכל יום שבו אלפי יהודים נרצחו, ואלו ששרדו העבירו הררי טראומה לדורות הבאים. הפסדנו במלחמת העצמאות ברגע שדנו לשכול כמעט כל משפחה שחיה פה בארץ. הפסדנו במלחמת יום הכיפורים ברגע שהקונספציה התמוטטה וגלים-גלים של טובי בנינו נפלו על בלימת האויב, רק בגלל היהירות והעיוורון.
שום מאמץ תודעתי לא ימחק את הכאב, את היגון ואת הטראומה, אך החג הנוכחי מלמד אותנו ששרשרת הדורות היהודית והציונית תלויה בקבלת החלטה עקרונית אחת: ממשיכים
כל זה נכון, כמובן, אבל זה לא מה שלמדנו לספר לעצמנו. הניצחון תמיד גדול מסך חלקיו. מול מחירי המלחמה - ובעיקר מול מחירי המחדל - קשה להעמיד הישג צבאי כלשהו ולהגיד שהיה שווה. אבל הזיכרון הלאומי שלנו, על ימי חגו וימי אבלו, מבקש תמיד להעביר אותנו מהפרט אל העם.
יהודה המכבי נפל בקרב, אבל ממלכת יהודה קמה והיתה. היא היתה בלתי מושלמת בעליל, אך נתנה למיליוני יהודים ברחבי העולם סיבה להדליק נרות בשיא החורף והחושך, ולהאמין בניצחון האור על החושך.
הממלכה החשמונאית - זו שנוסדה על יסודות של מלחמת אחים בין המכבים למתייוונים, זו שכל מייסדיה לא זכו לראות אותה בתפארתה - היתה ההשראה העוצמתית ביותר של התנועה הציונית לדמותו של היהודי החדש: החזק, הלוחם, המאמין בעצמו. זה שאנחנו רואים בגרסאות שונות ובצבעים מגוונים בכל שדות הקרב כבר שנה ורבע.
המחיר ששילמנו על המלחמה הזו היה גבוה מדי כבר ביום שהיא פרצה. שום הישג צבאי לא מעניק לנו נחמה על הטבח ביישובים, על מראות הזוועה בשדרות ובאופקים, על עשרות הילדים שהפכו יתומים מאב ומאם במשך שעות בודדות.
שום מאמץ תודעתי לא ימחק את הכאב, את היגון ואת הטראומה, אך החג הנוכחי מלמד אותנו ששרשרת הדורות היהודית והציונית תלויה בקבלת החלטה עקרונית אחת: ממשיכים. לא הנפילה תגדיר אותנו, את חיינו, את עיקר מיקוד המאמץ שלנו - אלא התקומה. התקומה אינה התכחשות למה שקרה, היא בוודאי לא טיוח או הקלה בדינם של האחראים, אלא החלטה להיות שוב אדונים לגורלנו, ואדונים לסיפור הגדול שלנו.
כן, התקומה דורשת מאיתנו להתמקד לא רק בגורלו של הפרט, אלא להחזיק בו-בזמן בשתי תודעות: הראשונה היא ערכו של היחיד, וכך שכל אדם שנרצח או נפל במלחמה הזו היה עולם שלם, ושאת החטופים צריך להשיב בכל מאמץ; והשנייה היא היותו של כל אחד מאיתנו חלק ממכלול, והמלחמה הזו - מלחמה על התמונה הגדולה.
מדינת ישראל לא חרבה ביום 7 באוקטובר, אף שרק מאוחר יותר גילינו כמה היתה קרובה לכך; מיליוני אזרחים גילו גבורה יוצאת דופן, מסירות נפש, סולידריות אינסופית ותאוות חיים מתפרצת, וגרמו לנו להבין שוב אילו משאבים אנושיים נפלאים יש כאן; וכן, למרות הכל, היכינו באויבינו בצורה חסרת תקדים. "צבע אדום" בשדרות הפך אחרי יותר מ-20 שנה לאירוע נדיר, חקלאי רכס רמים שוב לא חשופים לירי מטווח קצר, חייל צה"ל מדליקים נרות חנוכה בכתר החרמון.
איבדנו הרבה בבוקר 7 באוקטובר, אבל לא הפסדנו. לא צריך להתיימר להגיע ל"ניצחון מוחלט".
מספיק להגיד שאנו, כמו אבות אבותינו, ממשיכים בגאון לשאת לפידים בלילות אפלים, ולהבטיח שהלפיד הזה ימשיך לעבור גם לדור הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו