ב־7 באוקטובר עלינו לשמירה, ועד היום אף אחד לא בא להחליף אותנו. זו התחושה בכל יום שעובר, בכל לילה שבו אנחנו שוב לבד במיטה הרחבה מדי, בכל פעם שאנחנו נאלצות לקבל החלטות יומיומיות פשוטות או להתמודד עם אתגרים, בלי בן הזוג שהיה כאן עד עכשיו, בלי רשת הביטחון שלנו ושל הילדים שלנו.
חודשים של חרדה בלתי פוסקת, של טבעת הולכת ומתהדקת סביב הצוואר. אין אוויר, וזה לא נגמר. מסע אלונקה ללא טקס השבעה בסופו.
סביבנו יש אנשים שנמצאים במקום אחר; הם חיים את חייהם וממשיכים בשגרה, בזמן שאנחנו ממשיכות לשאת את האלונקה לבד, ואיתה את משא הבית, הילדים, הדאגה המתמדת. כל צעד כבד יותר ממשנהו. אין הפסקות ואין תחליפים. למה?
התשובה פשוטה. כי אין מי שיחליף אותנו.
במדינה שלנו, שבה התגייסות למען הכלל היא ערך מקודש, קיימות עדיין אוכלוסיות שלמות שלא נושאות בנטל. אוכלוסיות שמידרו עצמן מהחברה, מרעיון הערבות ההדדית, מהיהדות עצמה.
אוכלוסיות שאינן מגדירות עצמן כשייכות למדינה - לפחות בהיבט המאמץ למען קיומה. למרות העובדה שאת כספי המיסים שלנו הן לוקחות בשמחה.
המציאות הקשה הזו מטילה את עול הביטחון הלאומי על קבוצה מצומצמת של אזרחים, ואנחנו, נשותיהם, קורסות תחת הנטל שאחרים פטרו עצמם ממנו. על האלונקה שלנו אנחנו סוחבות לא רק את עצמנו, אלא גם את ילדינו, שמשלמים מחירים נפשיים קשים מנשוא: חרדה יומיומית, נשירה, בידוד חברתי ואכילה רגשית. אנחנו מסיעות לטיפולים רגשיים, לוקחות אותם לזמן מילוי מצברים, מרגיעות את הפחדים, ומה לא. הטנקים נוסעים לעומק הלבנון, ואנחנו נשארות הרחק מאחור.
ויש משא כבד נוסף - הבדידות. כבדה ואכזרית, מתפשטת מתחת לאריחים בדממת הלילה, מאיימת בכל דפיקה בדלת, סמיכה ומוחשית. גם אם כלפי חוץ נדמה שאנחנו נראות כמו כולם - הלב שלנו פועם בקצב לא סדיר. ולצד אלה, ההבנה העמוקה שאם אנחנו לא נעלה לשמירה - לא יהיה על מה ועל מי לשמור כאן.
משא כבד הוא הבדידות. כבדה ואכזרית, מאיימת בכל דפיקה בדלת, סמיכה ומוחשית. גם אם כלפי חוץ נדמה שאנחנו נראות כמו כולם - הלב שלנו פועם בקצב לא סדיר
אנחנו נושאות את ערכי אהבת המולדת בגאווה, מתוך בחירה, גם כשהמחיר כבד. בוחרות להמשיך, מתאמצות לא לקרוס. אבל הגיע הזמן לדבר גם על הברכיים שנשחקות ועל הנפש הזועקת של אלו הנמצאות בבית ושומרות על העורף.
אני פונה לשר הביטחון הטרי, לרמטכ"ל, לראש אכ"א - זה היוצא וזה הנכנס, הסתכלו לנו בעיניים - אנחנו לא מבקשות הוקרה או טפיחה על השכם. אנחנו לא זקוקות לכרטיסים חינם להצגות. אנחנו מבקשות שותפות אמיתית, הכרה בעומס ובהזנחה שאתם יצרתם. מבקשות שתקשיבו בכובד ראש לזעקה שלנו ותעשו כל מאמץ להרחיב את השורות, לגייס את המשתמטים. אולי לראות אתכם נאבקים למעננו, למען המדינה, יאפשר לנו להסדיר לרגע את הנשימה ולהרגיש שאנחנו לא לבד ושגם אתם מתייצבים איתנו, האימהות, מתחת לאלונקה, כפי שראוי למדינה שמתגאה בסולידריות שלה.
הכותבת היא מנהלת אמנותית ויזמית חברתית, אם לארבעה ו"מתמרנת" כבר הרבה יותר מדי ימים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו