תקיפה באיראן: המלך הוא עירום

לרגע אחד נראה היה שעם ישראל כולו התמלא בגאווה ובתחושת פטריוטיות על התקיפות המוצלחות באיראן, בעיראק ובסוריה. אחדות דעים והתמוגגות נרשמו מצד ערוצי הטלוויזיה בכלל והפרשנים בפרט. "איראן עירום ועריה", אמר פרשן אחד. "הפשטנו את האיראנים מיכולת ההגנה האווירית שלהם", השלים מומחה אחר.

ואכן, תקיפה של שורת מטרות צבאיות איראניות, במרחק של כ־1,600 ק"מ מישראל, ללא אבידות לכוחותינו, היא הישג מדהים. אך מייד עולה השאלה: לאן מועדות פניה של ישראל? מה אנחנו רוצים להשיג אסטרטגית? השבחים על התקיפה נכונים לטווח הקצר, אבל מה הלאה? מתי הפעולה הבאה? הרי כל תכלית ה"הפשטה" של איראן מנכסי ההגנה האווירית שלה נועדה לתקיפה הבאה, לא?

ישראל עלולה להיגרר למלחמת התשה נגד איראן - מלחמה שבה ישראל היא הצד המגיב ואיראן ממשיכה ליזום התקפות, במיוחד באמצעות הפרוקסי מתימן, מסוריה ומלבנון

בעוד שבוע הבחירות בארה"ב, ואולי לא תהיה לישראל הזדמנות קרובה לתקוף באיראן. בהתייחס למערך השיקולים המיידי של המשטר בטהרן, שום מדינה לא תרצה להישאר חשופה למהלומות אוויריות, ולכן סביר שסוריה או קיבלה פנייה מהפטרון בטהרן להעביר סיוע - ותצטרך להחזיר משהו מההשקעה לטובת שרידותו של בשאר אל־אסד, או שעוד ביום ראשון הרימו האיראנים טלפון לשירות הלקוחות של משרד ההגנה הרוסי והזמינו אספקה חדשה של סוללות הגנה אווירית. נשמע מגוחך, אבל כבר היינו בסרט הזה. 

במסגרת מלחמת ההתשה, בין יולי 1969 לינואר 1970, ביצע חיל האוויר הישראלי שורת מבצעים ("בוקסר" ו"פריחה") נגד מערכות ההגנה האווירית של מצרים במרחב תעלת סואץ. המבצעים פגעו אנושות ביכולות המצריות, ולמעשה העניקו "שמיים פתוחים" לתקיפות אוויריות רצופות על המערכים המצריים ובעוצמה רבה יותר. מלבד המכה המורלית הקשה שספגה מצרים, היו אבידות רבות בנפש ובתשתיות, עד שקהיר החליטה להעביר מתקנים צבאיים לעומק מצרים או להציבם בתוך מבנים אזרחיים כדי להגן עליהם מהתקפות האוויר של ישראל.

העליונות הישראלית וחוסר האונים המצרי הובילו את גמאל עבד אל־נאצר למצוא פתרון מהיר ויעיל. בשלהי 1969 סגרו המצרים עסקה חדשה עם הסובייטים, שלמעשה נטלו על עצמם את משימת ההגנה האווירית על שמי מצרים ("מבצע קווקז"). כך שעד ראשית מאי 1970 הצליחה בריה"מ לחמש את חיל האוויר המצרי לכדי 150 אחוז מרמת חימושו הקודמת, ואת הארטילריה ואת חיל השריון - עד ל־180 אחוז. פריסת הטילים הצפופה והנוכחות הסובייטית שינו את המערכה, ובסופו של דבר דחפה את כל הצדדים להפסקת אש בתיווך אמריקני.

ברור שוולדימיר פוטין לא ישלח עכשיו את חייליו להגן על איראן, אבל הוא צריך כסף ומהר להמשך מימון המלחמה באוקראינה, כאשר מעבר לקו ממתין לקוח איראני לחוץ, שמערכות הגנה אווירית נחוצות לו בדחיפות. ומכאן שאם לא תהיה המשכיות לפעילות הישראלית נגד איראן ולא ננצל את היותה חשופה - לא עשינו דבר.

אנחנו עוד עלולים לדמיין שהאיראנים מורתעים ולא מסוגלים להגיב, בדיוק כפי שקרה בעזה ובלבנון מול חמאס וחיזבאללה. כל זאת, בזמן שטהרן תפעל במהירות לסגור את הפרצות.

חשוב לשמור על רצף פעילות נגד איראן לא רק כדי להכות בראש הנחש, אלא כדי לשבור לה את הקונספציה שהעולם, ובמיוחד האמריקנים, מונעים מישראל לפגוע במתקנים האסטרטגיים של איראן - הגרעין והאנרגיה. שהרי על פניו המתקפה הישראלית בשבת תואמה עם ארה"ב, או יותר נכון עם ה־Don't של הממשל האמריקני.

אם תפיסה זו תתקבע, ישראל עלולה להיגרר למלחמת התשה נגד איראן - מלחמה שבה ישראל היא הצד המגיב ואיראן ממשיכה ליזום התקפות, במיוחד באמצעות הפרוקסי מתימן, מסוריה ומלבנון.

מבצע "ימי תשובה" החזיר לישראל את היוזמה ויצר הרתעה רגעית בקרב האיראנים. זה הזמן לנצל את התנופה, לשבור את מאזן האימה ולקדם מהלך שייתן מענה לצרכים האסטרטגיים של ישראל.