חרבות הנפש

שבוע פתיחת שנת הלימודים השנה הוא היסטורי ודרמטי באופן שלא ידענו בעבר.

נניח לענייני שביתת בתי הספר התיכוניים, מחלוקות שבהן הורגלנו. מעולם לא נפתחה שנה עם מחצית(!) מילדי ישראל במצב חרדתי. כבר לפני חמישה חודשים התרענו מפני השלכות המלחמה על בריאות הנפש.

כבר אז, במסגרת מחקר "מרכז גושן", דיווחו 75.7% מההורים כי לפחות אחד מילדיהם סובל ממצוקה רגשית, 54% סובלים מחרדה וכ־30% מההורים חשים מצוקה רגשית גבוהה וחרדה. במקביל, רק 14% פנו למקור תמיכה נפשית בעקבות המצב. כבר אז אמרנו: "ככל שהשפעת המלחמה על הנפש תטופל מהר, כך היא תצרוך פחות משאבים ותמנע נזק ארוך טווח. השקעת המדינה במערך בריאות הנפש והדרכות לרופאי הילדים למתן מענה ראשוני ומדויק אינן סובלות דיחוי".

נוסיף לנתונים את היות עשרות אלפים מהילדים עקורים ממקומות מגוריהם הטבעיים, את אלפי המשפחות שבהן האב או האם במילואים, ואת התלמידים שמשפחותיהם שכולות, פצועות, מתמודדות עם קשיי חברה, רווחה, בריאות ופרנסה - ונקבל אירוע חריג בכל קנה מידה.

לכן, 1 בספטמבר הוא בעצם יום גיוס, התחיילות בצווי 8 לציבור משמעותי וקריטי בחיי הילדים בישראל - המורים והרופאים, ובצידם כמובן ההורים. זו מלחמת חרבות הנפש.

הימים והשבועות הקרובים דורשים תשומת לב עליונה - למצבם של ילדים ותלמידים, למצוקותיהם, לחוויותיהם החברתיות, לפחדים ולחששות. כל תופעה ידועה בספרות הרפואית - ביטויים של מתח, הסתגרות או החצנה, קשיים בהסתגלות ואפילו קשיים בראייה או קשיי קשב וריכוז - מקבלת בימים הקרובים משמעות נוספת.

אנחנו, רופאי הילדים, יחד עם ההורים והמורים, ניצבים כחומת מגן למען הילדים. אנו המשענת שיכולה להצילם, במקרים רבים מילולית ממש, במצב הכאוטי שבו נמצאים המדינה בכלל וכל אחת ואחד מהם בפרט.

זו שעתנו, למענם.

הימים והשבועות הקרובים דורשים תשומת לב עליונה - למצבם של ילדים ותלמידים, למצוקותיהם, לחוויותיהם החברתיות, לפחדים ולחששות

קריאה זו מופנית לכל רופא ולכל מורה, בלי קשר למעטפת תקציבית או משרדית. ברי לכולנו שהבטחות של מיליארדים לתוכנית בריאות נפש לאומית לחוד, והמצב בשטח לחוד. גם במצב שבו התוכניות התקציביות עדיין לא הגיעו לאחרונת הכיתות, גם כאשר המחסור התמידי ביועצות, בסייעות, במורים ובמורות, נוכח במערכת - עלינו לפעול ולהיות נוכחים.

שבועת הרופא היא במקרה זה שבועה מול הילד כמטופל. אין לנו פריבילגיה להסיר עין מאף ילד או ילדה. עלינו לדרוש בשלומם הנפשי, בשלמותם החברתית, לזהות קשיים, לתת עצות, להפנות לגורם המטפל הרלוונטי. אנחנו בחזית, ועלינו לפעול כנדרש בשעת חירום. ההורים והילדים צריכים לדעת שדלתות המרפאות פתוחות לרווחה, בחיבוק ובחיוך, לכל נושא ובכל שאלה. נדע לתת את המענים, להקשיב ולסייע. זו המחויבות שלנו, רופאי הילדים והמשפחה.

במלחמה הזאת, על בריאותם ונפשם של ילדי ישראל, ננצח.