הקמפיין סביב חוק הגיוס הוא בומרנג שמחזיר אותנו שנים אחורה

אם נצא החוצה, נרטיב את האצבע ונבדוק את כיוון הרוח נגלה: ביום טוב שונאים את החרדים אפילו יותר ממה ששונאים את ביבי. לטרנד הזה מגייסת התקשורת גם את הציונות הדתית, שבאבלה העמוק, ביושרה המוסרי, בצדקתה התורנית ובקריסתה הפיזית מוכנה לדבר למיקרופונים בגנות ההשתמטות הצבאית של החרדים, אפילו לפני שהיא מוחה נגד ההשתמטות המדינית של נתניהו. זאת הזדמנות לשחות עם הזרם ולזכות במעט הכרה.

בעידן האכזרי של הישראליות הקרה, ליטרת הדם שאתה מקריב צריכה להיות מלווה ברמיזה פוליטית סבירה לעיכול כדי לקבל לגיטימציה בנוסח "הסכמה רחבה" אצל "המקובלים", שיושבים בספסל האחורי של האוטובוס וחושבים שהם מחלקים הוראות לכולם. נכון לעכשיו, בציונות הדתית עדיין לא קולטים את האשליה הזאת, אבל מראיינים אותם יותר לרגל חוק הגיוס, כי כיף לראות קרב חתולות מדמם, דרבי של דוסים כואבים. מראיינים כי הם אומרים את מה שקובעי הטון רוצים לשמוע, ולא כי הם חשובים באמת או כי קורבנם מוערך.

כמו חוק החמץ

יש תהליכים שקורים באופן טבעי, וכפייה - במיוחד כזאת שמלווה בקמפיינים אגרסיביים כאילו־אופנתיים - רק מזיקה להם. קחו לדוגמה את חוק החמץ. כמה חילונים נדלקו על האופציה להעיף מהבית פיתות בפסח בזכות החוק הזה? אפס. כמה חילונים שכיבדו וחיבבו את מסורת המצות בפסח פיתחו כלפיה נוגדנים מאז הנושא הפך פוליטי וכפייתי? הרבה. בכמה אחוזים פחתו מופעי החמץ במרחב בזכות החוק? חחחחח. נו, באמת.

וזה מוזר, כי הפילוח החברתי הישראלי מעיד על התעוררות מסורתית בציבור. גלים קונסרבטיביים שהגיעו מארה"ב, בשילוב השפעות של פמיניזם דתי מקומי, הניבו מנעד רחב של דרכים מעשיות לשמור מצוות; תופעת הדתל"שים הנביטה ז'אנר של מסורתיות אשכנזית, שלצד המסורתיות הספרדית מוכיחה שיש יותר מדרך אחת לעשות קידוש. הקשת התרחבה. יש קטניות שמחות, בחורים עם ציצית בלי כיפה, נשים בכיסוי ראש ובמכנסיים. גם בגנים חילוניים בתל אביב עשו אחלה קבלות שבת, לפני שגרעינים תורניים שבאו מבחוץ החליטו שהם עושים את זה טוב יותר.

בשנים האחרונות, חרדים מתגייסים יותר, מאמינים יותר במדינה, שותפים יותר בתהליכים חברתיים ובשוק העבודה. החברה החרדית יצאה מגדרה מאז 7 באוקטובר. דרוש שילוב נדיר של טיפשות ורשעות כדי להפוך כוונות טובות למלחמת אחים.

המדינה יכולה לסייע לציבור עצמו להתגייס, ראשי הצבא והמדינה יודעים שסיבות פוליטיות ועסקנות מגזרית מונעות מרבים לעשות זאת. עכשיו גם מחאה ציבורית נגד המגזר החרדי הופכת להיות מניעה מרכזית. לחרדים יש כבוד למקום שממנו באו ולמה שהם מייצגים. קשירת השירות בצבא עם זלזול בבית המדרש שממנו הם באים הופכת את הסוגיה לקרב בין מגזרים, ומחזקת אצלם דווקא את תחושת השייכות למגזר שלא בהכרח יש להם כוח להשתייך אליו. הקמפיין נגד החרדים הוא בומרנג שמחזיר אותנו שנים אחורה.

הזעם לא מופנה כלפי אויבים

צה"ל זקוק לאסטרטגיה לפני שהוא זקוק לחרדים, אבל זה מסר מורכב מדי בשביל עיתוני סוף השבוע, ואנחנו נמצאים בעידן של מסרים קליטים. איזה גוף תקשורת מסוגל לדון בכובד ראש בכך שישראל מעדיפה את הדין הבינלאומי על פני חיי חטופיה? קל יותר לשפוך מילים על כך שהממשלה מסרבת לעסקה. איזה אקטיביסט מוכן להחתים עשרות גנרלים לשעבר על עצומה שאומרת "ניצחנו בששת הימים בלי להפסיד שנת לימודים ולהרוס את איתנות העורף כי היתה לנו תכלית והיה לנו אומץ, ולא כי מכסת החרדים שהחליטה ליפול על חרבה היתה אינסופית"?

חרדים צריכים להתגייס, וביבי נכשל, אבל זה לא "רק לא חרדים" ולא "רק לא ביבי". העובדה שבשום מחאה הזעם הישראלי לא מופנה כלפי האויבים שבאמת קמים עליו, ולא קורא להעניש את מחבלי הנוחבה, לכבוש את עזה רק כקלף מיקוח עד שיוחזרו החטופים או לספח רצועת ביטחון בלבנון, ולא בקריית שמונה, עד שנבטיח את שלומנו - אומרת הכל.

הקמפיין המתוזמר נגד החרדים, כמו נגד ביבי, מרחיק את היום שבו יבשיל השינוי. סגנון המחאה השולט הוא אלים, והוא שולל את האפשרות לחשוב באופן משוחרר ומרחיק את העם מבירור של כנות. באלימות, כמו שאמרו פעם, לא פותרים שום דבר.

מחאת קפלן כל כך שונאת, שהיא לא מסוגלת להבין מדוע המאבק שלה מחזק באופן עקבי את "הצד השני". היא דוחקת את הביביסטים לזרועות מושא הערצתם, שרק מתחזק, כשם שהקמפיין האנטי־חרדי ידחק את החרדים אל הפינה שלהם, כשם שהכפייה הדתית מבצרת את החילוניות. קמפיינים של הדתה לא עובדים משום צד - לא קנאות דתית ולא קנאות חילונית, לא ימנית ולא שמאלנית.

יש תהליכים שקורים באופן טבעי, ואיום המלווה בקמפיינים אגרסיביים ופופוליסטיים מזיק להם. האנטי־ביבי העצים את נתניהו, חוק החמץ גרם להתקוממות חילונית, וגם אופנת חוק הגיוס היא בומרנג שמחזיר אותנו שנים אחורה.