שלום עם סעודיה - חתימה על הקרח?

הנשיא ביידן כנראה מתקנא בקודמיו, ורוצה גם הוא תוכנית שלום על שמו - תוכנית שתביא אל קיצו, כבמטה קסם, את הסכסוך הישראלי־ערבי, הארוך והמורכב ביותר שידע העולם לאחר מלחמת העולם השנייה.

מההדלפות המגיעות מוושינגטון עולה כי התוכנית כוללת את המרכיבים הבאים: סיום המלחמה בעזה והקמתה של מדינה פלשתינית, ובתמורה כינון יחסי שלום בין כל מדינות ערב - ובראשן ערב הסעודית, הדובדבן שבקצפת - לבין ישראל.

בתוכניתו - אם ניתן לקרוא לה תוכנית - אין למעשה חדש. הרי גם טרם מתקפת הטרור והרצח של חמאס ב־7 באוקטובר הוא ביקש לקדם תוכנית שלום דומה, עם אותם המרכיבים ממש, כלומר עם סעודיה כפיתיון המונח בפניה של ישראל. תוכנית כזו, כך קיווה ביידן, עתידה היתה לפתוח עידן חדש בתולדותיו של המזרח התיכון, ולהביא את הנשיא האמריקני אל חוף המבטחים של זכייה בבחירות נובמבר 2024 לנשיאות ארה"ב.

לא צריך להתרשם וגם לא להתרגש מתוכנית ביידן, כמו גם משאר התוכניות שמייצרים עבורנו חדשות לבקרים בוושינגטון. הרי גם אם יהיה בידו של ביידן להציג תוכנית כזו בסד הזמנים ובלחץ הסוגיות הפנים־אמריקניות שבהן הוא שקוע - אין כל סיבה להניח שגם תוכנית זו לא תושלך בסופו של דבר לפח האשפה של ההיסטוריה, בדיוק כמו כל התוכניות שקדמו לה: תוכנית "אלפא" שגיבשו האמריקנים לאחר הקמת המדינה - שעיקרה שיבת הפליטים וויתור של ישראל על הנגב תמורת שלום עם הערבים, תוכנית רייגן, יוזמותיו של אובמה ותוכנית השלום של טראמפ. ועל כך נאמר: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

אלא שלא רק האמריקנים מתרגשים מהאפשרות של שלום ישראלי־סעודי ורואים בו את חזות הכל, בבחינת פרס כה גדול שלמולו לא תוכל ישראל לעמוד בפיתוי. גם אצלנו יש מי שניסה ושעדיין מנסה למנף לתועלתו הסכם אפשרי עם סעודיה, וקודם לכן את הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ, ובעיקר - להציג הסכמים אלו כפריצת דרך היסטורית, שיש בה כדי לשנות מהיסוד את המציאות באזורנו ולחזק ולבסס את עוצמתה של מדינת ישראל.

אפרופו הסכמי אברהם - מישהו זוכר אותם? כן, ללא ספק מדובר במהלך חיובי וחשוב, שהיה בו כדי לחזק את ישראל מדינית וכלכלית, וגם לפתוח בפני התייר הישראלי את שערי אבו דאבי ודובאי. אבל הסכמים אלו לא השפיעו במאומה על המציאות הביטחונית ועל האתגרים והאיומים שבפניהם אנו ניצבים, וממילא לא היה בהם כדי להציב אותנו בעמדה ביטחונית טובה יותר לקראת אירועי 7 באוקטובר ולאחריהם.

שלום עם סעודיה - בהחלט כן, אך לא בכל מחיר, ובעיקר בלא לעורר ציפיות שווא, כמו אלו שהפריחו אצלנו בעקבות הסכמי אברהם, כאילו מדובר בשלום עלי אדמות שיביא לפתרון כל בעיותינו

בניגוד לתמונה שניסו להציג אצלנו לאחר החתימה על הסכמי אברהם, חייבים לזכור כי לא בסכסוך - שלא היה - עם האמירויות או עם בחריין, ואף עם מרוקו, היו טמונים האתגר והאיום לביטחונה של ישראל, אלא בסוגיות אחרות לגמרי - חמאס, חיזבאללה ואיראן. ואלו הוצנעו והודחקו, למרבה הצער, בצל חגיגות השלום. ומה שנכון לגבי הסכמי אברהם - יהיה נכון גם לגבי הסכם עם סעודיה.

הסכם כזה ישרת את ישראל ויחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי, ובוודאי את כלכלתה, ולכן ראוי ואף חובה לפעול כדי לקדמו. אבל בהסכם כזה, בניגוד למה שחושבים האמריקנים, ואולי גם בממשלת ישראל - אין משום מענה לסכנות הקיומיות שבפניהן אנו ניצבים. לכן אסור לנו ליטול על עצמנו סיכונים ולהסכים לוויתורים שיעמידו את ביטחוננו בסכנה. ובכלל, הסכם כזה הוא רלוונטי רק עבור ישראל חזקה, וכשאנו מפגינים חולשה, כמו אחרי 7 באוקטובר - הסכם כזה מאבד מערכו.

שלום עם סעודיה - בהחלט כן, אך לא בכל מחיר, ובעיקר בלא לעורר ציפיות שווא, כמו אלו שהפריחו אצלנו בעקבות הסכמי אברהם, כאילו מדובר בשלום עלי אדמות שיביא לפתרון כל בעיותינו.