הילדים שנספו באסון אולי לא ראו מה בדיוק עומד להתרחש, אבל הייתה להם תחושת בטן שמשהו לא כשורה. בגלל המסגרת, הכאילו-צבאית, הם לא ערערו על בעלי הסמכות שלא רצו לבטל את הטיול. הם הלכו למרות התחושה הקשה. הלכו ולא שבו. לא תמיד אתה יכול לשים את האצבע על הסכנה המהותית, אבל אם משהו נשמע לא טוב, מריח לא טוב, כנראה יש משהו, ואסור להתעלם. הילדים מחוברים לתחושות האלה יותר מהמבוגרים, שמסיבות שונות חושיהם קהו. הם כבר אינם מקשיבים לקול הפנימי, שאומר להם לא לצאת.
הגוף שלנו יודע בדרך כלל יותר מאיתנו, שמשהו לא תקין. החושים שלנו חדים מספיק כדי לחוש את ריח הסכנה, לראות ולהבין שיש בעיה, אבל בדרך כלל אנחנו בוחרים לא להקשיב, מתעלמים מהמסרים הברורים ומנסים להמשיך הלאה, כופים את רצוננו על התחושה הפנימית, ומתעלמים מהאזהרות. תחושת הבטן של הילדים הייתה נכונה. לא בטוח שהיציאה לטיול הייתה על דעתם. אבל איש לא שאל את דעתם. הם קיבלו את ההוראה כפקודה, כחלק מהגיבוש. נשאלת השאלה, אילו היו אומרים להם לקפוץ מהגג היו קופצים? כאן התשובה יותר ברורה. בטיול, שבו הנעלמים גדולים, הסכנה אינה מובהקת לפני שמגיעים לשטח, אבל כל סיכון הוא מיותר. כשעולה הספק, עדיף להימנע ולא לקחת סיכון. זה אומר לסרב לפקודה שאיננה חוקית. הם כנראה חששו מההשלכות של סירוב כזה על המשך פעילותם במכינה.
מי שברגע האחרון אישר את היציאה לטיול למרות האזהרות בתקשורת על סכנת שיטפונות, למרות תחושת הבטן של הילדים, אחראי למחדל. לא רק משרד הביטחון, לא רק משרד החינוך וגם לא משרד התיירות. כולנו אשמים, כי חינכנו לציות עיוור, ושכחנו להמשיך להקשיב לקול הפנימי שלנו, שיודע את האמת יותר מאיתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו