עיראק ממטירה הצהרות פרו־פלשתיניות, אך מ־2017 שוללת מהפלשתינים (כולל ילידי־עיראק) שירותי חינוך ובריאות חינם, תעסוקה במוסדות ממשלתיים ותעודות מסע. ירדן קוראת לישראל לוותר לפלשתינים וקולטת יותר ממיליון עקורים סורים, אך מ־2012 אינה מקבלת פליטים פלשתינים מסוריה. מצרים מצהירה על תמיכתה בפלשתינים, אך מעמיקה את שיתוף הפעולה עם ישראל במאבק נגד מוקדי טרור בחצי האי סיני ובעזה. סעודיה ומדינות המפרץ מרחיבות את הקשר הגיאו־אסטרטגי עם ישראל, למרות הקיפאון בנושא הפלשתיני. ריאד גם מקשה על הפלשתינים, כולל ערביי ירושלים, להיכנס לתחומי הממלכה.
כמו כל מדינות ערב, גם סעודיה אינה רואה בנושא הפלשתיני יעד אסטרטגי חשוב, ומסתפקת במלל נדיב שמאחוריו מעשים מעטים. בשנים 1979-1989, למשל, העניקה סעודיה למורדים המוסלמים באפגניסטן סיוע שנתי בסך מיליארד דולר, לעומת 100 מיליון "בלבד" לאש"ף. ב־2018 זכתה סעודיה למחמאות מאונר"א על תרומה בסך 50 מיליון דולר לפליטים פלשתינים, אך במקביל קנה יורש העצר הסעודי יכטה בסך 588 מיליון דולר וציור של לאונרדו דה וינצ'י ב־450 מיליון דולר.
המזרח התיכון חושף בערוותו את הקיבעון המחשבתי של מעצבי המדיניות וסוכני דעת הקהל המערביים. אלה רואים בנושא הפלשתיני גורם מרכזי בסדר היום האזורי, ומעניקים לפלשתינים תמיכה בהיקפים גבוהים פי כמה מזו המוענקת, אם בכלל, על ידי הערבים.
הפער בין הרטוריקה והמעשים ביחס לפלשתינים הודגש עוד בתום מלחמת השחרור, כשירדן ומצרים השתלטו על יו"ש ועזה, ולא שקלו להעביר את השליטה לפלשתינים. מדינות ערב אף לא נקפו אצבע צבאית - ובקושי כלכלית ומדינית - לטובת הפלשתינים גם במלחמת שלום הגליל, שתי האינתיפאדות ושלוש מלחמות עזה.
למעשה, מדינות ערב רואות בפלשתינים - אש"ף וחמאס כאחד - מקור השראה לטרור ואיום חתרני, שכבר שלף ציפורניים במצרים (1955), בסוריה (1966), בירדן (1970), בלבנון (1970-1982) ובכווית (1990). מאחורי הקלעים הן היו מברכות על עמדה ישראלית תקיפה יותר במלחמה בטרור הפלשתיני.
ב־2018 צנחה הסוגיה הפלשתינית לתחתית סולם העדיפויות הערבי, בוודאי לנוכח איומים מצד איראן, האחים המוסלמים, דאעש ואל־קאעידה, או חזון האימפריאליזם של ארדואן. מדינות ערב עוקבות בדריכות אחרי הצונאמי הערבי (המכונה במערב "האביב ערבי"), שמימיו העכורים מאיימים על כלל המזרח התיכון.
התקשורת המערבית והבינלאומית מעניקה כיסוי נרחב לעימותים בין ישראל לחמאס, אך ממעטת לדווח על אדישות העולם הערבי לסוגיה הפלשתינית. להתעלמות זו יש השלכות לא מבוטלות על עיצוב דעת הקהל ותהליכי קבלת החלטות הקשורות באזורנו. האם יסכים המערב ללמוד משהו מגישתו של העולם הערבי?
