הקשר בין הקברניט מישל בקוס לביני החל ביוזמתו. לראשונה נפגשנו כשהוא בא לבקר אותי במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר, כמה שבועות אחרי שנפצעתי. לאחר מכן הוא היה מגיע מפעם לפעם ארצה במסגרת עבודתו כטייס, ובביקורים הללו הוא היה בקשר עם חלק מהחטופים, עם חלק מהכוחות המחלצים ובפרט עימי. הקשר בינינו הלך והתהדק וזכיתי להכיר אדם יוצא דופן ונדיר. הוא היה סקרן וביקש לשמוע ממני את השתלשלות האירועים במבצע החילוץ, איך אני ראיתי זאת מהזווית שלי.
המפגשים התרחשו אצלי, כשהוא היה קופץ לביקור, או במסעדה. ביקרתי אותו בביתו. למדתי להכיר אדם מקסים, סימפטי, חבר, ג'נטלמן אנגלי־צרפתי, גם בהופעתו החיצונית ולא פחות בהתנהגותו האישית. אחרי שלמדתי להכיר אותו, הבנתי שזה לא מפתיע שהוא חש אחריות כלפי הנוסעים וקיבל את ההחלטה שלא לנטוש את החטופים. עבורו זה היה ערך עליון. הוא סיפר לי כי בזמן שהם שהו באנטבה, עד החילוץ, התנהלו שיחות בין אנשי הצוות לחטופים והועלו השערות מה יקרה ואיך זה יסתיים. רעיון של חילוץ כמעט לא עלה על הפרק. הרוב המוחלט לא האמין בכך. רק מישל שמר על זיק אופטימי ואמר: "אם מישהו יבוא לחלץ אותנו - אלה רק הישראלים. רק הם מסוגלים לכך".
מישל חזר מאנטבה לארץ במטוס ההרקולס, עם החטופים. לקראת הנחיתה בארץ יצא אליו הקברניט הישראלי (אמנון הליבני ז"ל) והזמין אותו להצטרף אליו לקוקפיט. הוא אמר לו: "בוא, שב איתנו. תהיה שותף להחזרת הנוסעים הישראלים הביתה". סוג של - השלמת את המשימה. אתה לקחת אותם, אתה תחזיר אותם.
ישראל איבדה ידיד גדול. אדם בעל דעות פרו־ישראליות מובהק.
הצנחן סורין הרשקו השתתף במבצע אנטבה והיה הפצוע הקשה ביותר בו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו