מעניין מה חושבים לעצמם ביום כמו אתמול מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, יו"ר הרשות, או חברי המועצה הציבורית של הרשות. יום שחור שבו נאספות עשר גופות לתוך שקיות, ושבולטות בו שתי תאונות מחרידות במיוחד ומקוממות עד השמיים. תאונה אחת, שלושה הרוגים, על כביש 232 החוצה את מערב הנגב. כביש זה מוכר היטב לרשויות הרלוונטיות. מדובר בכביש אדום, שבשש השנים האחרונות נפצעו בו 700 בני אדם. במשך שנים זועקים תושבי המקום את זעקתם נגד הפיתולים החדים, השוליים הצרים, חוסר ההפרדה בין הנתיבים וחוסר התאורה המגביל את הראות ל-40 מטרים בלבד - טווח האורות של מכונית פרטית. את הכביש הזה מצופפים דרך קבע כלי רכב צבאיים כבדים, משאיות וכלי רכב חקלאיים, שביניהם מנסות להשתלב מכוניות פרטיות, אבל נפגעות בזו אחר זו. תאונה שנייה, הרוג ו-14 פצועים, בכביש 66 בין צומת מגידו לצומת התשבי. עוד כביש אדום שבשש השנים האחרונות נפצעו בו כ-400 בני אדם ונהרגו 24. גם הכביש הזה ללא תאורה, ללא שדה ראייה עקב הפיתולים החדים, יש בו מסלול אחד לכל צד ושוליים צרים. יום שכזה צריך להמחיש לשר התחבורה ולבכירי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עד כמה קשה, יומיומית, ומחייבת, צריכה המלחמה בתאונות להיות. אבל הרשות נתונה במשבר עמוק. תקציבה קוצץ במאות מיליוני שקלים, וכבר חצי שנה שלא מכהן בה מנכ"ל, עוד כמה חודשים שאין מועצה ציבורית, ולאחרונה מיותמת גם עמדת היו"ר. בדיוק האנשים שאחריותם להוציא לפועל את התוכנית הלאומית למאבק בתאונות. אובדן החיים הנורא של אתמול מבהיר בדיוק ששיקום הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולא החלשתה, הוא משימתו הראשונה במעלה של שר התחבורה.
מסר כואב לרשויות
Load more...