ויקיליקס

1. האכזבה מכך שבפן המבצעי והרכילותי של המסמכים אין עדיין חדשות מרעישות (באמת? ברלוסקוני אוהב מסיבות פרועות-) גורמת לחלקנו לזלזל בחשיבות ההדלפה. אבל נהפוך הוא. במקרה הזה ההר הוליד געש. את פרשת המסמכים המודלפים יש לבחון בקונטקסט רחב יותר, גם מהסיפורים העסיסיים שאולי עוד ייחשפו.

פרשת המסמכים משלימה את משולש המכות שארה"ב חוטפת בעשור האחרון. המכה הראשונה היא המכה הצבאית - פיגועי 11 בספטמבר, שהובילו למלחמות שהתישו את הצבא האמריקני. המכה השנייה היא המכה הכלכלית: משבר הבנקים והמשכנתאות ב-2008 אשר מעבר לו ניבט האיום הכלכלי של סין, שלמעשה מחזיקה את איגרות החוב של ארה"ב בידיה ויכולה למוטט אותה אם תחליט. הדלפת המסמכים משלימה את המשולש עם המכה הדיפלומטית.

במצטבר, שלוש המכות האלה מחשלות את התחושה שקרנה של ארה"ב הועמה, והיא מאיימת פחות. אמריקה אמנם עדיין חזקה מספיק כדי לשרוד כל מכה בנפרד, אבל אם ארה"ב תתחיל - מתישהו בעתיד - לדדות כמעצמה נחלשת, העשור הזה מציין את תחילת הסוף. בעיקר משום הקשר ההדוק בין המכות. הקשר נובע, קודם כל, מהשפעת רוח התקופה. מאז העידן המכונה, לעייפה, פוסט-מודרני, אין בעולם מחלקה רצינית למדעי הרוח באוניברסיטה שבה לא מוצגת ארה"ב כאימפריה מרושעת שמעשי העוול שלה משתווים, או אף עולים על המעשים של המדינות שג'ורג' בוש הגדיר כ"ציר הרשע". הרוח הפוסט-מודרנית החלה כרוח, כמחשבות, אבל כשהסטודנטים בגרו והחלו לפעול בעולם היא החלה להתגלם למעשים.

הערעור על ארה"ב מגיח מכיוונים שונים מאינטרסים מנוגדים, אבל כולם יונקים מאותה התנגדות לאמריקה. המוסלמים הקיצונים רוצים להשמיד את ערכיה, הפוסט-מודרניסטים רוצים לקצץ את זרועותיה ובעלי האידיאולוגיות הרלטיביסטיות מביטים באדישות מהולה בשמחה לאיד על חשיפת חולשותיה. לבחירתו של ברק אובאמה לנשיא היו סיבות מגוונות, אבל בין היתר זה גם העיד על כך שהאמריקנים מבינים כי מעמדם הבינלאומי בצרה, והם מחפשים שינוי. אלא שהמצוקה הנוכחית שבה נמצא אובאמה מעידה כי לא בטוח שגם המנהיג המוכשר הזה יכול לעצור את הסחף, ויתרה מזאת: לא בטוח אם הכיוון שאותו הוא נוקט אכן סולל את התוואי הנכון להיחלצותה של ארה"ב ממקומה הנוכחי.

2. הדבר הנוסף שבולט מן המסמכים עצמם הוא דווקא חוסר השינוי במדיניות האמריקנית. הממשל החדש אמנם מאמין יותר בהידברות, אך מפת האינטרסים נותרה כשהיתה, לפחות בכל הקשור בישראל. פרט לחילוקי דעות באשר להקמת המדינה הפלשתינית, האינטרסים חופפים ורמת הקשב לתדרוכים של ראש המוסד וראשי מערכת הביטחון גבוהה.

3. בנוגע לאותם תידרוכים ביטחוניים, יש לומר כי מצד אחד מבהיל לקרוא בכזו חופשיות את דעתם של דגן וראשי מערכת הביטחון על המתרחש בעולם. המסמכים חושפים עשרות תדרוכים כאלה, שבהם מתחוור, למשל, עד כמה ישראל אינה סומכת גם על המדינות הערביות המתונות, כולל מצרים וירדן.

מצד שני מרתק להבין עד כמה - מעבר לפרטים מבצעיים - תמונת העולם של המודיעין לא רחוקה ממה שכל קורא עיתונים דקדקני יכול להבין. התמיכה של פתח, למשל, בעופרת יצוקה מאושררת גם במסמכים, אבל זה לא דבר שלא יכולנו להבין. הדברים תקפים גם באשר ליחסן של המדינות הערביות המתונות כלפי איראן: לא באמת היינו זקוקים לוויקיליקס כדי לדעת מה חושבים שליטי ערב על אחמדינג'אד, או מה באמת חושב עלינו ארדואן.

4. מכאן עולה השאלה באשר למשמעות החשיפה של ויקיליקס. עצם התעוזה לצפצף על המערכת המדינית הבינלאומית ולחשוף את מהלכיה ומניעיה יכולה, מצד אחד, לרענן את העולם ולהביא לצמצום הפער בין מה שנאמר מאחורי הקלעים למה שנאמר בפומבי. מצד שני, זה יכול להיות צעד ראשון שמאשרר את התחזית שבחוגים למדע המדינה נוטים להעריך כבר שנים: ככל שנעבור לחיות דרך האינטרנט, כוחן של המדינות כקבוצות מובחנות יירד לטובת קהילות שיתאגדו לפי אינטרסים שאינם לאומיים, ולא בהתאם למיקום גיאוגרפי. למשל, אומת מוסיקאי העולם.

5. החשיפה בוויקיליקס גם מאשררת את העולם כמקום שעבר להתנהל בקצב אחר, מסחרר. פעם היינו צריכים לחכות שנים כדי שהיסטוריונים יעבדו את המסמכים שמצאו לכתיבת האמת ההיסטורית שהחמצנו בהווה. היום ההיסטוריה כבר טמונה בהווה.

6. וכמו שנוהגים לומר בהערכות מודיעין, יכול להיות גם להפך. ייתכן שהתחזיות האלו בהולות מדי. כפי שפייסבוק, עם כניסתה לחיינו, עוררה שאלות באשר לסכנה שבהגברת ההתערטלות והחשיפה האישית, אך בסופו של דבר העובדה שהיום כל אחד יכול לדעת מי החברים של כל אחד, היכן הוא נמצא כרגע ומה הוא עושה עדיין לא גרמה לשמש להפסיק לזרוח - כך גם לגבי ויקיליקס. מחר פשוט ילמדו להצפין מסמכים טוב יותר.