החדית', המסורת בעל פה האיסלאמית, מספר שהנביא מוחמד אמר לחבריו: "עדיף שליט עריץ שישלוט 40 (בגירסה אחרת, 70) שנה מלילה אחד של פיתנה (בלאגן)". אם יש למישהו ספק שמוחמד היה נביא, די לנו לראות את המראות היוצאים ממצרים בימים אלה כדי להשתכנע שהוא צדק. וזו לא הפעם הראשונה, שכן מראות זהים ראינו בעיראק ב-2003, לאחר שסדאם חוסיין סולק מהשלטון: מעשי ביזה, שוד מוזיאונים, אונס נשים ובחורות, רצח, חיסול חשבונות בין יריבים משכבר הימים שהמתינו לשעת הכושר שבה האדם משתחרר מהמטען הכבד של הדיקטטור "הרובץ על החזה של האנשים" (פתגם בערבית), והאדם שלפתע חש חופשי חוזר אל המצב הקמאי, הפראי, חסר המעצורים, לית דין ולית דיין, והוא יכול לעשות הכל בלי לעשות חשבון לאף אחד. דיקטטורה מונעת התפתחות של מכניזמים ציבוריים לניהול קונפליקטים. האדם השרוי במשטר דיקטטורי הוא כמו קפיץ דרוך ולחוץ הממתין בקוצר רוח לשחרור, וכשהוא משתחרר, הוא חסר מעצורים ופועל באופן אימפולסיבי ללא מגבלות. כשמכסה סיר הלחץ של הדיקטטורה משתחרר, מיץ העגבניות מתעופף לכל הכיוונים ונמרח על התקרה והקירות. זה המצב העיראקי מאז 2003, וזה המצב העלול להתפתח במצרים בתקופה הקרובה, כשתתפתח שם "מלחמת הכל בכל", כשהגמאעאת (ה"כנופיות") האיסלאמיות הרדיקליות ייצאו מתחת השטיח שהשלטון עמד עליו ויחלו להתנקש באנשי האליטה החילונית, באמנים, בסופרים, באינטלקטואלים, באנשי אקדמיה ובכל אלה הנראים כשגרירי תרבות המערב, החילוניות והמתירנית. גופים אחרים, כמו הקומוניסטים, הנאצריסטים והוופדיסטים, גם הם חשים שהגיעה שעת "עכשיו או לעולם לא", וינסו למשוך את השמיכה הפוליטית לכיוון שלהם. מנהיגות האחים המוסלמים עדיין לא הצטרפה לבלאגן, וכשהיא תעשה זאת, יהיה זה מפל של דלק סילונים על הלהבה ההולכת ומכלה כל חלקה טובה שאולי נשארה בארץ הנילוס, שכבר מזמן לא זורם כסדרו בגלל הטעות הפטאלית של בניית סכר אסואן. במדינה שכמחצית מתושביה מתגוררים בקופסאות, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל, ללא תקשורת, ללא חינוך, בריאות ושירותים חברתיים, הפיתנה שהנביא מוחמד חזה היתה רק עניין של זמן. והזמן, לצערנו, הגיע. הכותב הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן
מכסה סיר הלחץ משתחרר
Load more...