המראות והקולות העולים מסוריה מצביעים על כך שהצדדים, השלטון וציבור המתנגדים לו הגיעו לשלב שבו שניהם חשים שכלו כל הקיצים והם לא יוותרו על דרישותיהם, יהא המחיר אשר יהיה. מבחינת הציבור, ככל שעובר הזמן ומתרבים החללים, כך עולה סף המינימום לדרישות: אם בתחילת ההפגנות דרשו את ביטול חוק החירום, עתה - לאחר שהתברר שהשלטון הוא אויב העם - דורשים המפגינים את סילוק השלטון עצמו. הפלת פסלי אסד, האב והבן, וקריעת תמונותיהם הפכו לעניין שבשיגרה, וההמונים עושים זאת בהתלהבות בולטת. מערבולת הדמים הולכת ומסתבכת: מאה הרוגים היום הם מאה הלוויות מחר, שכל אחת מהן היא הפגנה שבה ייהרגו עוד, וחוזר חלילה ברגשות הולכים ומתלהטים ככל שהאלימות השלטונית מתגברת. הפחד נמוג בשני הצדדים: העם אינו פוחד עוד לצאת לרחובות בהמוניו, ומנגד - השלטון איבד את הרתיעה מפני ירי מאסיבי אל שורות ההמון. הבקיעים בשורות השלטון הולכים ומתרחבים: המופתי של סוריה התפטר לפני שבועיים, חברי פרלמנט התפטרו בשידור חי באל-ג'זירה בשבוע שעבר, עורכת עיתון ראשי מותחת ביקורת נוקבת על השלטון, קצינים גבוהים פושטים את מדיהם לאות מחאה, חיילים עורקים משורות הצבא עם נשקיהם האישיים, ואישים בולטים בציבוריות הסורית מתבטאים בגלוי נגד התנהגות זרועות הביטחון, שקיבלו אור ירוק לירות אש חופשית לעבר המפגינים. ככל שמעגל התומכים בבשאר הולך ומצטמצם, כך תגדל תחושת המצור שלהם ואכזריותם. הם אינם נלחמים עוד על השלטון אלא על הקשר בין ראשיהם וכתפיהם. דם המפגינים יישטף בדמם של לוחמי השלטון, אם ייתפסו חיים במדיהם. הנאמנים לשלטון מוכנים להילחם עד הסורי האחרון. העיר חמה היא סמל התקוממות האחים המוסלמים של 1982, זו שדוכאה באכזריות רבה ובאלפי הרוגים. משלוח הצבא לדרעא אתמול מצביע על האפשרות שדרעא תהיה סמל ההתקוממות של 2011, והשאלה היא עוד כמה אלפים ייהרגו בסוריה עד שהעולם יחל לפעול, כמו בלוב. ולממשלת ישראל אציע: להצניח תרופות ממזל"טים מעל ערי סוריה. זו השקעה טובה מאוד לעתיד. הכותב הוא מרצה במחלקה לערבית וחוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן
יילחם עד הסורי האחרון
Load more...