ניצולי השואה: אחריות של כולנו

אנו משקיעים סכומי עתק, משאבים ומאמץ בהנצחת השואה. אלפי בני נוער וחיילים יוצאים לפולין מדי שנה בשנה. אנדרטאות מוקמות ברחבי הארץ. יד ושם מתחדש ומתרחב. השואה נוכחת, לטוב ולרע, בשיח הציבורי בישראל - כסמל, כאות אזהרה, כדגל פוליטי. כל זאת מובן וטבעי ולרוב גם מוצדק. "עם שאין לו עבר - אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו", אמר ברל כצנלסון. השואה היא האירוע המשמעותי ביותר בהיסטוריה היהודית, ונמשיך לשאת אותו עימנו גם בדורות הבאים.

אבל השואה אינה רק היסטוריה. בינינו מהלכים עדיין אלו שבשבילם היא חוויית חיים יומיומית. בעבור הניצולים השואה אינה רק סמל, אלא בראש ובראשונה התנסות אישית שלא תישכח לעולם. נוכחותם של הניצולים בקרבנו אינה מובנת מאליה. בנוכחותם הם מסוגלים להעניק לנו יותר מכל ספר ומכל אנדרטה. הדורות הבאים יוכלו רק לצפות בסרטים, לקרוא ספרים או לשמוע סיפורים מיד שנייה ושלישית. הם כבר לא יזכו למגע הבלתי אמצעי עם מי שבגופם, בחייהם, עברו את הזוועה. אז מדוע לעיתים מתקבלת ההרגשה שאנחנו מעדיפים את אנדרטאות האבן ואת סרטי הזיכרון על פני המצבות החיות, על פני האנשים האמיתיים שעוד נמצאים בינינו-

ההזנחה המתמשכת של ניצולי השואה כבר אינה סוד, אלא עובדה שנחקרה ותועדה היטב. מההתכחשות ומהעלבונות שהיו מנת חלקם בשנות החמישים, דרך הקצבאות הזעומות שלהן זכו לעת זיקנתם ועד לחשבונות הבנק שנעלמו והנכסים שהושבו באיחור גדול, מדינת ישראל לא תמיד ידעה להעניק כבוד ומרגוע אמיתיים לקורבנות הנאצים. ואולם את הנעשה אין להשיב, כפי שאת פעולת הזמן אי אפשר לעצור. מי שהיו ילדים בני 10 בשנותיה הראשונות של ההשמדה הם קשישים בני 80 כיום, שאיבדו את מרבית חבריהם בני גילם, וכעת זקוקים לשירותים רפואיים, לסיעוד ברמה גבוהה, ולא פחות מכך, לחברה אנושית - מישהו לשוחח עימו, להקשיב לו, לספר לו חוויות חיים ולשמוע אותו מקריא את העיתון היומי. יש משהו טרגי במיוחד בכך שרבים מהניצולים יכולים כעת לפתוח את ליבם רק למטפל הזר שמוביל אותם בשדרה.

האחריות לשירותי היסוד בעבור הניצולים מוטלת על הממשלה, ואולם החובה המוסרית הכוללת רובצת על כתפיה של החברה הישראלית כולה. לנוכח האתגר הזה אין זמן להפסיד ואין למי לחכות. בקיץ האחרון דרש העם בישראל צדק חברתי. יהיה זה רק הולם לנצל את יום הזיכרון לשואה הזה, ואת אלו שיבואו אחריו, כדי להפנות את המבט לרגע מאנדרטאות האבן אל הניצולים המצויים עדיין בסביבתנו, לדפוק על דלתם ולפתוח את ליבנו אליהם. לבחור לחיות לא רק את המיתוסים, אלא גם את שכנינו לבניין או את מי שאנו פוגשים מולנו ברחוב.

* * *

במישור הלאומי, אפשר בקלות יחסית לרתום את העולם העסקי ואת המגזר השלישי להעצים את הקרנות הפועלות לרווחתם של ניצולי השואה, כדי שאלה יספקו להם שירותי סיעוד ברמה הטובה ביותר בשיתוף עם רשויות המדינה. בעזרת מאגר מתנדבים, תנועות נוער ועמותות אנו צריכים להגיע לניצולים העריריים ולארח להם לחברה בשנותיהם האחרונות. ואולם כדי שכל זה יקרה, דרושה לכך תחושת שליחות ודחיפות מצד כל אחד ואחד מאיתנו.

האחריות ההיסטורית ללוות את ניצולי השואה בשנותיהם האחרונות מוטלת עלינו, כחברה וכעם. בשנים הקרובות, בואו לא נחיה את השואה כטרגדיה וירטואלית, רחוקה ומופשטת, אלא נקבל על עצמנו את החובה האחרונה שלנו לאלו ששרדו את התופת. עד כמה שחוויית המפגש עם הניצולים היא לעיתים קשה ומיטלטלת, זוהי גם זכות גדולה, ואנו נהיה האחרונים ליהנות ממנה. אסור לנו לוותר עליה. אסור לנו להמשיך להזניח את הניצולים.

הכותב הוא יו"ר ומייסד ציונות 2000 ושיתופים