סוגיית המפתח במדיניות החוץ האמריקנית היא התגרענותה של איראן. כישלון בבלימת הגרעין האיראני פירושו כישלון קולוסלי במדיניות ארה"ב. הפצצה האיראנית תוביל להתגברות הקיצונים על המתונים ברחבי העולם המוסלמי; להתגרענות מהירה של מדינות ערביות נוספות ולאיום גרעיני ישיר על ישראל, אירופה וארה"ב.
הצלחה אמריקנית בביטול הפרויקט האיראני תפתח פתח להגברת ההשפעה האמריקנית ולעתיד טוב יותר למזרח התיכון כולו. הצלחה שכזו תאותת לעמי האזור שהחלום של "הגמוניה מוסלמית עולמית" יורד לעת עתה מהפרק, ושבאפשרותם להשתחרר מהאיום של הכוחות האיסלאמיים ולחזור לקווים של מודרניזציה ודמוקרטיזציה.
מכל זאת עולה בבירור שבלימתה של איראן היא-היא המשימה הראשונה והדחופה ביותר העומדת לפתחו של הנשיא שייבחר ביממה הקרובה. המדובר בהצלת האנושות מאיום שעלול להתדרדר ביום מן הימים למלחמת עולם שלישית בין האיסלאם הפונדמנטליסטי לבין ישראל, אירופה, ארה"ב והעולם החופשי כולו. מקיין או אובאמה יצטרכו לבחור אם להיות צ'רצ'יל או צ'מברליין. צ'מברליין החדש יזכה לאהדה ציבורית עכשווית; צ'רצ'יל החדש ייכנס לדפי ההיסטוריה כבן דמותו של צ'רצ'יל ההוא. ברם, כדי לבלום את התגרענותה של איראן בדקה התשעים יהיה עליהם להשתמש באופציה הצבאית. התפרקותה של לוב מהפרויקט הגרעיני שלה בשנת 2003, בעקבות המתקפה האמריקנית על עיראק של סדאם חוסיין, מעידה על כך שהדבר היחיד שמשפיע הוא איום צבאי. אמור מעתה שהנשיא הבא של ארה"ב יצטרך עם היכנסו לתפקיד לקבל החלטה אמיצה: לתקוף את מתקני הגרעין של איראן ולהשמידם; או לחלופין, לנסות להציב אולטימטום צבאי אמין וחד-משמעי, בתקווה שדי בכך כדי להוביל להתפרקותה של איראן.
הזמן בשעון החול הגרעיני הולך ואוזל. גורל המזרח התיכון והעולם כולו מונח על כתפיו של הנשיא הבא של ארה"ב.
