שני הדיירים בקומה הראשונה בבניין שבו אני מתגורר במרכז תל אביב לא מחייכים, לא אומרים שלום ולרוב באים בתלונות. עד שהגיע היום שבו הם הופיעו מולי חבוקים, והבנתי שהם זוג, לא חיבבתי אותם במיוחד. אחר כך התחלתי לחשוב, בהתנשאות הטרוסקסואלית אופיינית, שהנוקשות שלהם היא פרי חיים מורכבים יותר. מאז קיבלתי בהבנה את המצב שבו בכל פעם שאנו חולפים אחד על פני השני ה"אהלן" שאני משגר לעברם נותר ללא תגובה. תרומתי הצנועה לקהילה. לימים, תוך כדי שיחה אקראית סביב הסוגיה המטפיזית "נו, מתי אתה כבר משלם לוועד הבית", גיליתי שני בחורים עלא כיפק, מעניינים והגונים. הם פשוט נהנים יותר להתנהל בסבר פנים קודר. בעקבות השיחה הרווחתי שני דברים. אל"ף, גם אני יכול לומר בכל ויכוח שיש לי ידידים הומוסקסואלים. ובי"ת, אני יכול להרשות לעצמי לא לחייך בחזרה כשאנחנו נתקלים במדרגות... מאז הרצח במועדון הנוער ההומו-לסבי - רצח שכל ניסיון לגנות אותו מגוחך משום שכל גישה אחרת אינה שפויה - נשמעו קולות רמים הטוענים נגד האפליה, הקיפוח, ההומופוביה וההסתה בישראל נגד חברי הקהילה. הדברים האלה קיימים, ללא ספק. אבל דווקא בעקבות הרצח, ועוד לפני שהמשטרה זיהתה את הרוצח ואת מניעיו, נכון להדגיש שהרוצח הזה לא פעל מתוך שנאה להומואים. לא משנה מה זהותו ומה המניעים שיציג - כל מי שמסוגל לירות ללא הבחנה לתוך מועדון של נערים ונערות הוא אדם דפוק, מעוות. סוטה. הוא לא מייצג את ההומופובים, ולא שום דבר אנושי. אם ייתפס הוא ראוי לעונש החמור ביותר. מה שצריך לעשות איתו לאחר מכן זה לדחוק את מקומו בתולדות ישראל לירכתי השכחה, אי שם מאחורי הסורגים. אולם מה שקרה מאז הרצח הוא בדיוק הדבר ההפוך. במקום לנצל את הרגע שבו כל הישראלים התאחדו בזעזוע מהרצח ומההשלכות קורעות הלב שלו (הורים שגילו לראשונה את ה"סוד" לגבי ילדיהם רק בהיותם פצועים בבית החולים), הפך השיח למיליטנטי יותר. הטקסטים בעיתונים, ובעיקר במקומונים בתל אביב, גרסו כי החרדים אשמים, הרבנים אשמים, הפוליטיקאים אשמים, כל ההטרוסקסואלים חשודים. תגובות הנגד הנאלחות של הטוקבקיסטים הגיעו במקביל. האמת שונה. בישראל יש שנאה ותיעוב בין מגזרים שונים. ההומופוביה היא רק איבר בפרצוף סדוק. בתקופת האינתיפאדה השנייה נשמעו אמירות נוראיות על כך שמתנחלים שנהרגו בפיגועים זה, נו, לא נורא; במהלך הפגנות החרדים נשמעו אמירות חילוניות נלהבות על עונג השבת הטמון בלהרביץ להם; בתקופת הקסאמים נשמעו אמירות שמייחלות לקסאם "על שינקין" (אף שלמען הדיוק שינקין הוא כיום הרחוב הכי ישראלי מבין כל הרחובות בתל אביב). כולם חוטאים בכך. מבין כל השינויים החברתיים שחלו בישראל אחד המוצלחים טמון במהפכה ההומוסקסואלית. בייחוד בתל אביב. יהיה זה אנדרסטייטמנט לומר שבעיר העברית הראשונה הם בהחלט הצליחו להתנחל בלבבות. למעשה, המהפכה שלהם הוגשמה באופן כזה שהיא כבר מאפשרת גם לצחוק עליה. העובדה שכל בני האדם שווים מקפלת בתוכה את העובדה שגם בקרב ההומואים יש חכמים, טיפשים, טובים ורעים, שונים ומשונים. להומוסקסואלים יש נטייה להתאהב באופן שונה מאיך שמרבית האוכלוסייה בימינו חווה אהבה, ואת היכולת הזו הם אמורים לנצל כדי לנסות להבין את השונים מהם. למשל, את הנאורים שבין יראי השמים שנמצאים במצוקה כאשר הם רוצים לשלב אמונה בדת עם קבלת סקס הומוסקסואלי כשווה. זה לא פשוט, אבל הטחת האשמות רק מלבה את השנאה. הרצח במועדון הוא נורא, אבל הוא לא קו שבר בחברה הישראלית. הוא עוד אחד ברצף האירועים האלימים. כשכולנו נבין זאת, המהפכה שלהם תושלם.
השיח המיליטנטי
Load more...