חברה אלימה

ליבי על משטרת ישראל לנוכח גל אירועי האלימות ומקרי הרצח ששטף אותנו בתקופה האחרונה. זה כוחה של הסטטיסטיקה, וזה גם חסרונה. גם אם במצטבר השנתי ניתן להתהדר בנתונים נמוכים משהו, גם אם לא מדובר בירידה דרמטית - דווקא אז מצטבר רצף אקראי של אירועים קשים ומייצר אפקט הילה סגולי חסר פרופורציה של אלימות ועבריינות. ואז, כמובן, מיד נתבעים המשטרה וראשיה להסברים. זה מזכיר את רצף אירועי הפשלות המדווחים על בכירי צה"ל; דיווחים שהגיעו בזה אחר זה כמו וירוס מדבק, ומיד הניחו על שולחן הניתוח הפתולוגי הציבורי את צה"ל כולו ואת בכיריו, ועכשיו התהייה היא מה עובר על צה"ל, כאילו כולו עסוק ברמייה ובדיווחי שקר.

כמקובל במצבים כאלה מיד נזכרים, במידה מסוימת של צדק, כל מגונני המשטרה להדגיש שהם אינם נושאים לבד באחריות - גם החינוך רע, התרבות האלימה וכיוצא באלה הם גורמים המייצרים את פירות הבאושים. ההישענות על טיעונים אלה בעצם אומרת כי מאחר שהעם אשם ומנהיגיו כשלו בטיפוח תרבות חיים ראויה כאן, המצב נואש וחסר תקנה. לפיכך המשטרה רק ממלאת את תפקידה בפינוי הזבל החברתי שנשפך ופועלת לעיתים ללכידת האשמים.

תמיד שנאתי, גם בהיותי במדים, את המילים, הנכונות כשלעצמן, כי נחוץ "מאבק מערכתי", "שילוב זרועות" וכיוצא בכך קלישאות כדי להצליח בהתמודדויות שונות, בין שמדובר בפשיעה, בעבריינות נוער, בתאונות דרכים או באלימות. אולי במדינות אחרות, שבהן נוהגים כך, לא מן הפה אל החוץ, זה עובד. אצלנו זו רק מטריית מילים שתחתה יכול כל גורם מעורב לחמוק ממימוש אחריותו ולהטיל לפתחו של השותף האחר את מחדלי הטיפול.

כך הפך למשל ולשנינה המאבק בפשיעה המאורגנת, פשיעה שעוד לפני הגדרתה ככזו גם בחקיקה "נהנתה" מכך שרשויות האכיפה הכלכליות, כמו רשות המיסים והרשות לניירות ערך, משכו את ידן מכל שיתוף פעולה יזום או נדרש בטיפול בפשע ובפושעים.

נו, ועתה? הן נמנעות מפעולה תוך תביעות שכר לפיצוי, כאילו שותפיהן למאבק במשטרה אינם מסכנים עצמם, וזה מבייש.

והנה לפנינו תורת הכסת"ח של "המאבק המערכתי" על רגל אחת. עיקר הכלים שהעניק המחוקק למאבק בפשיעה הייחודית הזו נועד לרסק את התשתית הכלכלית והארגונית, לחסל את שורשי הארגון ולא רק לגזום את ענפיו. בזה נכשלה המשטרה למרות הצלחותיה המרהיבות בטיפול בבכירי הארגונים. להטיל לפתחה של רשות המיסים את הכשל גם זה נכון רק בחלקו, משום שהדבר אינו מסביר את העובדה שגם בלעדי הרשות יש למשטרה די כלים לעשות זאת בעצמה. זה כנראה מובנה במערכות שלנו: אם יש כיסא מפלט שמאפשר לחמוק מאחריות, מיד מתיישבים עליו.

המשטרה, בראשות המפכ"ל דודי כהן, עושה בשנים האחרונות מאמץ כביר להתכוונן עם מרב הכלים והקשב לחזית הלחימה בפשיעה. ולא רק מן הפה אל החוץ, כבעבר. אך מהפכה שתחזיר את השוטרים הטובים והמנוסים לרחוב טרם אירעה. שנים ארוכות של התמקדות בביטחון פנים יצרו תהליך של מרכו-ז ושל איגודי כוחות מבניים ששאבו את מיטב השוטרים מהשטח אל המסגרות הגדולות. לכן תמצא היום ביחידות הסיור של המשטרה תמהיל מבהיל של שוטרים חסרי ניסיון, שוטרי ושוטרות חובה שצה"ל ויתר עליהם בשל רובאות נמוכה. באין מנוס, מסתייעים באזרחים מתנדבים לובשי מדים שבלעדיהם משטרת השטח לא תנוע.

כך צמחו היס"מים, פלוגות שיועדו לביטחון פנים וסדר ציבורי, וכן יחידות ארציות שנועדו לשרת אינטרסים ייחודיים של בעלי עניין על חשבון עמוד השדרה של המשטרה - בין שזו משטרת ההגירה בזמנו ובין שזו יחידה נגד גניבות רכב, יחידה לביצוע צווי הריסה ופינוי, יחידה כלכלית ועוד יחידות ספציפיות, אשר שאבו את מיטב השוטרים החוקרים והמודיעין מיחידות השטח. הוואקום התמלא בסד"כ בלתי ראוי ויעיל. מה גם שמול כל אלה מובן שהיה צריך לנפח מנגנוני מטה עתירי כוח אדם, והנה מפתח להבנת המצב.

הוותיקים שבינינו זוכרים את מסדרי הסיירים שנערכו בבקרים בטרם פשטו הסיירים על הרחובות, מי ברגל מי ברכב, ואת היחידות נגד בריונות, יחידות עתירות שוטרים מנוסים שהרחוב היה הכשרתם העליונה.

בסיכומו של דבר, יש לציין כי המהפכה המבנית נדרשת בראש ובראשונה מבפנים, ורק אחר כך נדאג לשיתופי פעולה מערכתיים ולהחמרת הענישה. כי בחזית הזו אין למשטרה תחליף אחר ואחריותה היא ראשונה ובלבדית.