בלבנון מתבססת בימים אלה תנועת הנוער של חמאס, "חלוצי מבול אל־אקצא". מאז הוקמה בחודש שעבר, ילדים ובני נוער לוקחים חלק באתוס המתעצב סביב טבח 7 באוקטובר (שחמאס מכנה "מבול אל־אקצא"). תנועות נוער ג'יהאדיסטיות הן לא דבר חדש במזרח התיכון - חיזבאללה ודאעש מפעילות כאלה זה שנים.
ובכל זאת, חמאס מחדש ומנצל את הרגש הלאומי הפלשתיני ואת הבחירה בו להנהגה לאומית כדי לייצר זיהוי מוחלט בין התנגדות לכיבוש ובין מלחמת ג'יהאד להשמדת העם היהודי. בכך הסיר את הגבולות בין הלאומי לג'יהאדיסטי. זה ההקשר שלאורו יש לבחון את התביעה שמתנהלת נגד ישראל בביה"ד הבינלאומי לצדק בהאג. המוסדות הבינלאומיים מכוונים את העדשות שלהם לפי הצורך. את ישראל הם רואים באופן צר כמדינה קולוניאליסטית חזקה וכובשת. נדרשת רק הרחבה קלה של נקודת המבט אל המזרח התיכון כדי להבחין באלמנט הדתי כגורם המניע ולזהות שהיהודים הם מיעוט הזקוק להגנה. כדי לקבל מושג, כדאי להציץ במספרים המצטמצמים של נוצרים במזה"ת. הרחבת המבט אל המרחב הגלובלי מגלה תמונה מאיימת עוד יותר: יהודים נרדפים כיום גם במדינות המערב, האנטישמיות גואה, והצהרות על כוונות להשמדת העם היהודי נשמעות מאיראן וממנהיגי ארגוני טרור כעניין שבשגרה. כל זאת אחרי שאיומים מומשו בפועל לא רק בהשמדת 6 מיליון יהודים בשואה, אלא גם במקרי טבח שאירעו בקהילות יהודיות במרחבים מוסלמיים.
מאז חתמה ישראל על האמנה נגד רצח עם ב־48', נדמה שנשתכחה העובדה שהיא נוסדה כמדינת מקלט לעם היהודי. ככל ששיח זכויות האדם התחזק במערב ובמשפט הבינלאומי, כך הלכה והתערערה הלגיטימציה לקיומה של מדינה יהודית. בישראל שאפה מערכת המשפט למצב את המדינה כדמוקרטיה ליברלית והקפידה לגלם בפסיקותיה ערכים כמו שוויון אוניברסלי, אך תוך כדי הזינה את הספק המכרסם בזכותם של יהודים למדינה. העותקים הרבים של "מיין קאמפף", שנמצאים בימים אלה בבתים עזתיים, מתכתבים עם ההיסטוריה הלא רחוקה של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני. הרבה מים זרמו מאז בים ובירדן, אבל בעשור האחרון אפשר לזהות בבירור תהליכי נאציפיקציה בציבור הפלשתיני. ב־7 באוקטובר היו אלה אזרחים, נשים וילדים שהשתתפו ברצח, באונס, בביזה ובעריפת ראשים. אינטלקטואלים פלשתינים גיבו את הטבח באופן מטלטל בדמיונו להצדקות של האידיאולוגיה הנאצית. כך, בצורה סטרילית, דרך שיח פרוגרסיבי המתנהל במסדרונות האוניברסיטאות היוקרתיות, תומכת השכבה האינטלקטואלית במערב בפשעים נגד האנושות.
המאבק הפנימי בינינו חסר משמעות - בעיני העולם כולנו כובשים ומתנחלים. האימפוטנציה המוסרית שהפגינו המוסדות הבינלאומיים לא צריכה להרתיע את ישראל. להפך
המגבלות של המוסדות הבינלאומיים נחשפו לאחר שלא הצליחו לספק אמירה מוסרית בנוגע לאלימות חסרת התקדים שהופנתה נגד ישראלים. זאת משום שהטבח ב־7 באוקטובר הפר את המשוואה המוכרת של כובש־נכבש. גם המדינה היהודית מפירה את המשוואה הזו בעצם קיומה. ברור שמורכבות החיים היהודיים במרחב מוסלמי לא מובנת לאירופאים או לאמריקנים, אלא שגם המשפטנים בישראל לא הצליחו לתרגם את המורכבות הזאת לספֵרה המשפטית. בסיפור היהודי, ביטויים כמו "הקם להורגך השכם להורגו" או "עמלק" הם עדות לדרכי התמודדות של מיעוט דתי במזרח התיכון. אבל באוזניים מערביות הם נשמעים לא טוב.
עד כדי כך, שהם מובאים בכתב התביעה נגד ישראל כהוכחות לכוונה לבצע רצח עם. דבריו של נשיא המדינה יצחק הרצוג מופיעים בתביעה לצד דבריו של אליהו יוסיאן; ציטוטים מנאומי נתניהו מופיעים לצד דברי האלוף לשעבר גיורא איילנד, שתופסים מקום נרחב פי עשרה מדבריו של בן גביר. כל אלה מעידים שהמאבק הפנימי בינינו חסר משמעות - בעיני העולם כולנו כובשים ומתנחלים. האימפוטנציה המוסרית שהפגינו המוסדות הבינלאומיים לא צריכה להרתיע את ישראל. להפך.
בנקודת הזמן הזאת יש לאשרר מחדש את ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים למדינה ובזכותה של המדינה היהודית להגן על עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו