כמה מאיתנו יודעים שהיום עשרה בטבת? למרות שאיני מכירה אתכם באופן אישי, אני יכולה לנחש את התשובה: אם למדתם בבית ספר חילוני, הצום הזה כנראה לא קיים בלוח השנה שלכם.
על תשעה באב עוד מדברים קצת באמצעי התקשורת. צום גדליה זכה לעדנה מסוימת לאחר רצח רבין. אך עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז נידונו לשכחה כמעט מוחלטת במערכת החינוך הממלכתית של מדינת ישראל.
ובינינו, יש בזה היגיון. עושה רושם שהתרבות שלנו לקתה במחלת OCD, או בשמה העברי: הפרעה טורדנית כפייתית. במקום לקבוע לזכר החורבן יום אבל לאומי אחד, שימקד אליו את מלוא תשומת הלב, קיבלנו אינפלציה של צומות. למי יש כוח?
כדגים במצודה
אבל האמת היא שלכל צום זהות ייחודית משלו, שמעניקה לו משמעות נבדלת: עשרה בטבת, יום תחילת המצור על ירושלים, הוא ההתחלה. שבעה עשר בתמוז, יום פריצת החומות, הוא נקודת האל חזור. תשעה באב, יום החורבן, הוא הסוף. וצום גדליה, יום רציחתו של מנהיג הפליטים ביהודה, הוא החמצת ההזדמנות האחרונה.
כל יום אבל נושא בחובו לקח חשוב לדורות. בייחוד עשרה בטבת, שנחשב מבחינות מסוימות לצום החמור ביותר. בדרך כלל צומות שחלים ביום שישי נדחים ליום ראשון כדי שלא לפגוע בשמחת השבת. אבל צום עשרה בטבת לא נדחה לעולם. אנשים יצומו היום עד הערב ויקבלו את השבת בעצב וברעב.
ההלכה המוזרה הזו הביאה כמה מהוגי הדעות שלנו למסקנה ש"התחלת הפורענות קשה מסופה". או כפי שהסביר הרב אליהו לופליאן, מחשובי הרבנים של תנועת המוסר במאה הקודמת: כתוב בספר קהלת, כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה. הדג מבין שקיצו הגיע רק כאשר מוציאים אותו מהמים, ואינו יודע שגורלו הוכרע כבר ברגע שנתפס ברשת הדייגים.
הדימוי הזה מצמרר במוחשיותו. אפשר ממש לראות איך בני ישראל נלכדו אל סופם כמו דגים חסרי מודעות. כשהמצור החל הם חשבו שזה לא נורא. קצת צפוף, קצת לא נעים, אבל הכל יסתדר. אך לאט לאט באו המחלות, התזונה הלקויה, הצמא, הרעב. עד שכבר נהיה מאוחר מדי. חומות ירושלים נפרצו. העיר עלתה בלהבות. מדינת יהודה חדלה להתקיים.
ומאז ועד היום צועק לנו צום עשרה בטבת: שימו לב לתחילת הפורענות. זו נקודת הזמן הקריטית. אתם חייבים לזהות אותה מבעוד מועד. אל תיתנו לה להפוך לנקודת האל חזור.
זחיחות לאומית הרת אסון
הנבואה הקלאסית היא סיפור של קטסטרופות. כל נביאינו חזו לנו אסונות. אך ירמיהו הוא נביא החורבן מספר אחת. נבואות הזעם שלו הרחיקו אותו לא רק מבני תקופתו, אלא אף ממערכת החינוך של ימינו. כפי שכותב הרב בני לאו בספרו על ירמיהו: "האתוס הציוני ורוח הלאומיות הישראלית התעלמו מירמיהו... כל מי שייקח לידיו את תוכנית הלימודים בתנ"ך יראה עד כמה מצומק בה מקומו".
"ירמיהו - גורלו של חוזה" הוא ספר מבריק ומרגש מאין כמותו דווקא משום שהרב בני לאו נוקט בו מהלך לכאורה פשוט, ומביא את הנבואות לפי סדרן הכרונולוגי, ולא כסדרן בתנ"ך. ההקשר ההיסטורי הופך אותן לסיפור מתח מהודק, שיש לו התחלה, אמצע וסוף. פתאום מבינים מה באמת קרה אז.
או בעצם לא מבינים. ככל שהסיפור נעשה יותר ברור, כך מתעצמת חידת אווילותם של בני יהודה. כמה היינו רוצים לטלטל אותם ולצרוח עליהם ממעמקי שנות הגלות הארוכות שחווינו בגללם: למה לא האזנתם לירמיהו? למה העדפתם את זחיחותם הלאומית של נביאי השקר על פני ראייתו המפוכחת? למה מרדתם בצבא בבל הבלתי מנוצח? למה הסתבכתם עם המעצמה הכי חזקה בתקופתכם? איך יכולתם להיות כל כך עיוורים?
עיוורונם המדיני של בני יהודה בסוף ימי בית ראשון לא היה מעידה חד־פעמית. לפחות ארבע פעמים בעבר זכינו למדינה משלנו, וכולן חרבו בגלל שלא השכלנו להפנים את מגבלות כוחנו, והסתבכנו בהרפתקאות צבאיות שמעבר ליכולותינו.
המחלה הזו חוזרת ונשנית אצלנו. ולמרות שירמיהו ניסה להציל אותנו, אני לא מוכנה להסתפק בהסברים הרגילים שמטילים את האשמה רק על המנהיגים והעם שאטמו אוזניהם לאזהרותיו. גם ירמיהו אשם. האחריות מוטלת גם עליו.
דורש רעת עמו
הנבואה הקלאסית היא סיפור של כישלון. כל נביאינו כשלו בתפקידם. אך ירמיהו הוא נביא הכישלון מספר אחת. העם סירב להאזין לו. וכשקוראים את נבואותיו ללא דעות קדומות, ומנסים להתאים אותן לימינו, מבינים שגם היום לא היינו שומעים בקולו. הוא צודק, הוא חכם, הוא אמיץ, הוא אכפתי. רק דבר אחד חסר לו. דבר שבלעדיו אי אפשר לצפות מציבור לקבל דברי תוכחה: הוא לא מזדהה עם בני עמו. אהדתו נתונה לאויביהם.
אני יודעת שזה נשמע כמו השמצה חסרת שחר, אך הדברים כתובים במפורש. הנה, למשל, הפסוק הבלתי נתפס הזה: וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי. נבוכדנצר הרשע מקבל את התואר עֶבֶד ה'. כמו... משה רבנו! וזה עוד לא הכל. עם תחילת המצור מנסה ירמיהו לשכנע את בני יהודה להיכנע לבבלים. אבל במקום לדבר על פשרה כואבת והכרחית, הוא קורא לכניעה דֶּרֶךְ הַחַיִּים. כך, באלה המילים. כאילו מדובר בשמירת מצוות או בלימוד תורה.
ובכלל, ירמיהו בז לבני עמו: כִּי אֱוִיל עַמִּי... בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה. היום אנחנו יודעים שמאחורי המילים הקשות שלו עמד ניסיון נואש להצילם, אבל הם אמרו: הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה. וברגע שזה מה שהם חשבו עליו, הוא כבר לא יכול היה להציל אותם מהמצודה.
ירמיהו התייחס אל בני עמו בבוז ובניכור ואיבד את יכולת ההשפעה. והיום, כשקיבלנו הזדמנות נוספת למדינה משלנו, וסכנת העיוורון המדיני שוב אורבת לפתחנו, נקווה שיימצאו לנו מוכיחים בשער שיהיו חכמים כמוהו, אבל אוהבים ממנו.
