מה שסידרת טלוויזיה משובחת יכולה לעשות. אברי גלעד שאל: למה? וכל הגדולים וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. "שאיפות גדולות" הוציאה את הקנביס מהארון. אנשים מפגינים בעדו, חולים מספרים בשבחו, ח"כים מגישים למענו הצעות חוק ואחד מהם אף התייצב בכיכר העיר ושר עליו שיר הלל לקול תרועות ההמונים.
משה פייגלין מהליכוד ניסח חוק פשוט והגיוני שאפשר לסכם בכמה מילים: רופאים מוסמכים יחליטו על מתן קנביס רפואי כפי שהם מחליטים על כל תרופה אחרת. ההצעה זכתה לתמיכתו הנלהבת של חיים כץ, יו"ר ועדת הבריאות, ושל חברי כנסת נוספים, שרובם לא חשודים בנטיות סַטְלָנִיוֹת (כמו אלעזר שטרן מהתנועה ואמנון כהן מש"ס). אבל זה לא עזר להם. הממשלה העבירה חוק ביורוקרטי מסובך, שגם מאלץ את החולים לקחת תרופות לפני שיסכימו לשקול את בקשתם לטיפול בקנביס, גם ממרר את חייהם בסבך מנגנונים וגם עוקר את מקור פרנסתם של מגדלי הקנביס הרפואי בארץ.
בתגובה למחאה העממית שיצאה מן הפייסבוק אל הרחובות, החל משרד הבריאות להציף אותנו בלַהַג הַרְבֵּה אֵין קֵץ. הכי מקומם לדעתי הוא נימוק "הזליגה". אם לא הזדמן לכם לשמוע אותו במלוא פתלתלותו, הנה התקציר: כדי שהקנביס לא יזלוג לסתם אנשים המבקשים לעשן להנאתם, ייבאו אותו מחו"ל באמצעות חברה פרטית שתקבל מונופול, ולא יאפשרו לחולים לרכוש אותו ממגדלים ישראלים.
מה אנחנו, האזרחים הקטנים, יכולים לעשות לנוכח העריצות הפטרנליסטית הזו? למחות בכל דרך חוקית, להפגין מעל כל במה אפשרית ולהפיץ את "שאיפות גדולות" בכל אמצעי התקשורת העומדים לרשותנו. וגם לקרוא כמה מקורות יהודיים מן העבר. מי יודע, אולי דווקא המנהיגים של פעם יצליחו ללמד את המנהיגים של ימינו מהי הנהגה נבונה.
הקנב של יהודי מצרים
סיפרתי לבני משפחתי שהקשתי את המילה "קנבוס" במאגר ממוחשב של הספרות היהודית, וביקשתי מהם שינחשו כמה אזכורים מצאתי. התשובה ניתנה פה אחד: אפס.
אבל התשובה הנכונה היא קרוב לאלפיים, והמספר האמיתי גדול עוד יותר. המאגר שברשותי אינו כולל את כל ארון הספרים היהודי.
מה זה אומר? דבר פשוט מאוד: פעם, עד לא מזמן, הקנביס היה גלוי, נפוץ, ולגמרי לא מאיים. השתמשו בכל חלקיו - הזרעים, הגבעולים והעלים, ויצרו ממנו דברים טובים לרוב: שמן, נרות, בדים, פתילים ואולי גם קטורת. הצמח הזה היה כל כך מוכר, עד שכאשר רש"י רצה לתאר לבני דורו הצרפתים את שיח האזוב, שגדל בעיקר בארץ, הוא כתב: "גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס". אמרת קנבוס - אמרת משהו שכולם מכירים.
לא קראתי כמובן את כל המקורות שמצאתי, אבל תוך כדי רפרוף בחרתי לי אחד חביב במיוחד. רבי דוד אבן זמרא, המכונה הרדב"ז, שעלה לפני כחמש מאות שנים ממצרים לארץ ישראל, הסביר לבני קהילתו החדשים את תענוגות הגסטרונומיה המצרית: "עלי הקנבוס הנקרא קנב אוכלין אותו במצרים חי כמות שהוא, ומשכר. ואומרים שהוא משמח".
אך עם כל אהדתי לקנב של הרדב"ז, אני יודעת שיטיחו בי: פעם לא ידעו שהקנביס מזיק, וגם אם ידעו, לא עשו דבר - ואילו עכשיו יש לנו ברוך השם ממשלה אחראית ששומרת על אזרחיה.
אין טעם שאשלוף נתונים ומחקרים שמוכיחים שהקנביס לא מזיק. אברי גלעד ושותפיו לסידרה עושים את זה טוב ממני. השאלה שאני שואלת שונה לחלוטין: נניח שהקנביס יכול להזיק וכדאי ליתר ביטחון למנוע את זליגתו ולהרחיק ממנו את כלל הציבור - האם במקרה כזה הממשלה רשאית להציב מגבלות וקשיים בפני החולים שנזקקים לו?
רוב חכמינו הקדומים היו פוסקים שלא. אין אני יודעת? קיראו את המקורות הבאים ושיפטו בעצמכם.
"אין גוזרין גזירה לגזירה"
מנהיגים נוטים לא לסמוך על צאן מרעיתם. הפתרון הפשוט ביותר הוא הטלת מגבלות. כמה קל לשלוט בעזרתן. חז"ל הכירו את הפטנט ועשו בו שימוש די נפוץ. חלק לא מבוטל מגזירותיהם נובע מחשש המדרון החלקלק, או בלשונם: "כדי להרחיק את האדם מן העבירה". אבל כדי לא להגיע למצב האבסורדי של "אין לדבר סוף", הם הטילו מגבלות גם על עצמם. הם לא רצו שיהיה בידיהם יותר מדי כוח.
כך נוצרה התקנה: "אין גוזרין גזירה לגזירה". בשביל להתרחק מהעבירה מספיקה גזירה אחת, לא צריך להרחיק מהגזירה הזאת באמצעות גזירות נוספות.
כך גם התפתח לו הכלל הכל כך מתקדם לתקופתו: "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה".
הרמב"ם הרחיק לכת עוד יותר ופסק ששיקול הדעת לא נתון רק בידי המנהיגים. גם אם הם כבר הטילו גזירה "ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה".
אז מה אם חוקקתם חוק, אומר הרמב"ם למנהיגים. אם רבים מפקפקים בתועלתו ומסרבים לציית לו, החוק שלכם בטל ומבוטל!
הסוסים של הבעל שם טוב
רב אחד בא למז'בוז' כדי לבדוק אם הבעל שם טוב באמת מזלזל בזמני התפילה, כפי שמרננים אחריו. בית הכנסת היה ריק. הלך הרב לשוק וראה שהבעל שם טוב מטייל בין הדוכנים ומספר סיפורים לחסידיו.
עכשיו זמן התפילה, צעק לו הרב, איך אתה מעז לספר סיפורים? השיב הבעל שם טוב: תשמע סיפור. פעם נסעתי בעגלה עם שלושה סוסים. רתמתי אותם היטב. שלושה סוסים! אסור שכל סוס יפנה לכיוון אחר. הסוסים משכו את העגלה, אבל לא צהלו. בא לקראתי איכר וקרא אלי: "הרפה את המושכות". הרפיתי את המושכות, ומייד הסוסים צהלו.
הרב פרץ בבכי. הוא כנראה הבין את מה שהמנהיגים בימינו לא כל כך מבינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו