כעשרים ישראלים ידועי שם ועתירי מעש פנו לבית המשפט העליון וביקשו שיורה למדינה לשנות את הרישום בסעיף הלאום בתעודת הזהות שלהם מ"יהודי" ל"ישראלי". השופטים דחו את בקשתם ופסקו פה אחד שאין כזה דבר "לאום ישראלי" ושאי אפשר ליצור לאום יש מאין.
פסק הדין עורר לא מעט התנגדות. קולות קינה ונהי עלו מכל עבר: אוי לנו ואבוי לנו, בית המשפט העליון, מקור הקידמה והנאורות, מצטרף לכוחות השחור. פרופסור למשפטים מאוניברסיטת תל אביב כתב בעיתון "הארץ" שזיהויה של המדינה עם הלאום היהודי ימשיך להעיב על האפשרות לקיום דמוקרטיה של ממש בישראל. וכתב בכיר של העיתון אף פירסם השבוע מאמר שכותרתו: "אובססיה ושמה מדינה יהודית", שבו הוא טוען, בין היתר, שלמדינת ישראל כבר לא חשוב אם היא צודקת או דמוקרטית, "העיקר שתהיה יהודית".
גם בנושא הזה, כמו בלא מעט נושאים דתיים ופוליטיים אחרים, קיימת תמימות דעים בין השמאל הקיצוני לימין הקיצוני: מן העבר האחד ניצבים ישראלים אנטי־ציונים, שפועלים בעיקר באקדמיה בחו"ל, ומסבירים לעולם שהמושג "מדינה יהודית" מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה, ויוצר אפליה מובנית כלפי האזרחים הלא יהודים. ומן העבר השני מוחאים כפיים בחדווה שוחרי מדינת ההלכה, המכונים בעגה הדתית "חרד"לים", ומאשרים בהתלהבות שמדינה יהודית אכן אינה יכולה להיות דמוקרטית. אלה מוותרים על מדינה יהודית למען הדמוקרטיה, אלה מוותרים על מדינה דמוקרטית למען היהדות, ובתווך, בין שני הצדדים, מדשדשים במבוכה לא מעט ישראלים, בעיקר צעירים, ומודים בצער: כן, זה נכון. קיימת סתירה מהותית בין מדינה יהודית ובין מדינה דמוקרטית. שני הערכים כל כך חשובים לנו, אבל הם לא יכולים להתקיים יחד.
הזדמן לי לאחרונה לשוחח עם צעירים כאלה. שאלתי אותם למה מדינה בלגית או גרמנית יכולה להיות דמוקרטית, ומדינה יהודית אינה יכולה. הם פערו מולי עיניים תמהות: בלגיוּת וגרמניוּת אינן דתות, אבל היהדוּת היא דת. אין מדינת הנוצרים, ואין מדינת המוסלמים, יש רק מדינת היהודים, איך את לא מבינה שיש לנו עם זה בעיה?
יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד
אולי זה נשמע פשטני, אבל אני חושבת שתחושת האשמה המתמדת, שכל כך הרבה ישראלים נושאים על כתפיהם, נובעת בעיקר מסיבה טרמינולוגית: המילה "נצרות" מציינת דת. המילה "איסלאם" מציינת דת. ואילו המילה "יהדות" מכילה בתוכה שתי משמעויות שונות: גם לאום וגם דת.
אנחנו עם. כך תפסנו את עצמנו מאז ומעולם. הביטוי "ישראל" בתנ"ך מתאר קבוצה לאומית. לפעמים הדבר נאמר במפורש: כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה, ולפעמים במשתמע: וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיַּקְרֵב אֶת יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו. גם כשהתנ"ך מתייחס לאמונה ולמצוות, המכונות בתקופה המודרנית בשם "דת" (במשמעות של religion), הכוונה היא לאמונה ולמצוות שמייחדות את עם ישראל.
התפיסה הלאומית שלנו נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש. אפילו כשחז"ל דנו בגיור, במקום להתייחס רק לאמונה באלוהים, הם שבו והדגישו גם את המימד הלאומי והתחבטו בשאלה "מי ראוי לידבק באומה זו". המשפט המרטיט שאמרה רות לנעמי: עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, שנעשה סיסמת המתגיירים, מדגיש את הלאום יותר מאשר את הדת. אני מצטרפת אל העם שלך, ואז, כפועל יוצא, אני גם מקבלת את האלוהים שלך.
המימד הלאומי נותר מרכיב מרכזי בזהותנו גם בגלות. כבר לא חיינו יחד באותה הארץ, ובכל זאת המשכנו להתייחס אל עצמנו כאל אומה. הדת המשותפת שלנו תפסה מקום חשוב, אין כל ספק בכך, אבל קודם כל ולפני הכל היינו עם אחד. ככה אנחנו תפסנו את עצמנו, וככה תפסו אותנו בני כל העמים. אלה שאהבו אותנו, ואלה ששנאו אותנו. כולם ראו בנו עם נפרד ונבדל. לא רק באמונתו ובמנהגיו, אלא גם בלאומיותו. המן האגגי, האנטישמי הראשון בהיסטוריה, הפליא לאפיין אותנו במשפט תמציתי ומדויק: יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם. המן אומר שאנחנו עם, אבל לא עם רגיל, שיושב בארצו ובמדינתו, אלא עם חריג, שמפוזר במדינות רבות ושומר על מנהגיו הייחודיים.
שוויון זכויות מלא לכל אזרחינו
אבל השאלה שמטרידה ישראלים רבים היא לא עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, אלא אם מדינה יהודית יכולה בכלל להיות מדינה דמוקרטית.
אני כותבת את השאלה ורותחת מזעם. כדי להבין למה, הבה נחליף את המילים "מדינה יהודית" במילים "מדינה איטלקית". למה בחרתי דווקא באיטליה? כי בצפון מדינת איטליה גרים אזרחים איטלקים ממוצא אוסטרי, שתופסים את עצמם כבני העם האוסטרי. האם זה הופך את איטליה ללא דמוקרטית? כמובן שלא. איטליה היא מדינתו של העם האיטלקי, וכל עוד היא תשמור על זכויות בני העם האוסטרי, היא תהיה מדינה דמוקרטית.
למדינת ישראל קשה יותר להיות דמוקרטית מאשר למדינות מערביות אחרות. זה נכון. המיעוט הלא יהודי שלנו שייך ברובו הגדול לאומה הערבית, שמערערת על עצם קיומה של מדינת ישראל, ולעם הפלשתיני, שנמצא איתנו במאבק לאומי מר וממושך. אזרחינו הערבים מציבים בפנינו אתגר לא פשוט, בעיקר בגלל חלק גדול ממנהיגיהם, שלא מחמיצים שום הזדמנות להזדהות עם אויבינו ולהוציא דיבתנו רעה בעולם.
ובכל זאת, למרות ההתגרות המתמדת של חברי כנסת ערבים, מדינת ישראל חייבת להעניק לערביי ישראל את מלוא זכויותיהם כאזרחים. יותר מכפי שהענקנו להם עד כה. יותר תשתיות ביישובים, יותר תקציבים במערכות החינוך, יותר הגנה מפני גזענים יהודים, פחות בדיקות ביטחוניות משפילות.
אנחנו חייבים את זה למענם, ובעיקר למעננו. רק כך נוכל להיות גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית, בלי לוותר על אף אחד משני המרכיבים היסודיים של זהותנו. בדיוק כפי שתבעו מאיתנו אבות המדינה במגילת העצמאות שלנו:
זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית... מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... ותהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל.
ומה דעתכם? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
