בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 טען הרצל כי מדינת היהודים תוקם בתוך 50 שנה. במאי 1945 שיחררו בעלות הברית את מעט היהודים שנותרו לפליטה ברחבי אירופה. שלוש שנים לאחר מכן, ב־14 במאי 1948, בדיוק כפי שצפה הרצל, הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, עת פג תוקפו של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
רק בישראל, המדינה שהוכנה במשך 50 שנה, היה מקום לפליטי השואה. אך אם היה מישהו נשאל על העתיד הצפון לה - קשה לחשוב שהיה מצליח להעריך לאן היא תגיע בחלוף השנים. נדמה שעל אף כל הביקורת הנמתחת על מדינתם היחידה של היהודים, הישגיה גדולים ביותר, מעבר לתקוות הכי אופטימיות, שהיו אז נחלתם של מעטים.
באמריקה ובבריטניה העריכו המומחים הצבאיים כי היהודים לא יחזיקו מעמד מול התקפת צבאות ערב, שהחלה בלילה שלאחר הכרזת המדינה. ואמנם, צבא מצרים הגיע עד 40 ק"מ מתל אביב, ועד 5 ק"מ ממרכז ירושלים, אבל בסופו של דבר צבאות ערב נהדפו. ישראל של קווי הפסקת האש גדולה מהמדינה שעליה החליטו באו"ם ב־1947 ושעליה הסכימו מוסדות היישוב היהודי. זאת בגין הערבים, שסירבו לפשרה שהוצעה על ידי אומות העולם ויצאו למלחמה.
מאז הגיעה ישראל להישגים בתחומים רבים; זאת מדינה דמוקרטית אמיתית עם חברה פתוחה; עולים רבים מכל קצוות תבל הפכו לאזרחים המשתתפים בכל תחומי העשייה של המדינה; הכלכלה הישראלית התפתחה לכדי כלכלה מודרנית המדורגת בין המוצלחות בעולם, ויש תחומים שבהם ישראל נמצאת ממש ב"ליגה המובילה", וההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הגיעה למספרים דומים לאלו של האירופאים. למדינה רזרבות ענק של עשרות מיליארדי דולר, ובישראל, הנתפסת כ"מדינת הסטארט־אפ", נראה שיש יותר מרכזי פיתוח של חברות ענק אמריקניות מאשר בכל מדינה אחרת בעולם.
נוסף על כל אלה, ישראל היא מדינה בעלת צבא מתוחכם וחזק ביותר, מערכת הבריאות הישראלית מדורגת בעשירייה הראשונה בעולם ואורך החיים הממוצע של הישראלים, גברים ונשים, הוא מהגבוהים בעולם. קנדה וישראל מדורגות בראש רשימת המדינות הנגישות לחינוך אקדמי, והאחרונה היא מהמובילות בפרסומים מדעיים (בממוצע לתושב).
גם עולם התורה פורח ומספר לומדי התורה בישראל גדול מבכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית, ועל אף המחשוב המפותח מאוד בארץ נותרנו "עם הספר", על פי המדד של מספר הספרים החדשים המתפרסמים בכל שנה.
אך על אף ההצלחות הללו ואחרות, עומדת ישראל בפני כמה אתגרים לא פשוטים: למשל, בתחום זהותה. עד כה לא גובשה זהותה של המדינה באופן מסודר על בסיס מודל רצוי, אלא רק באופן "מעשי", שעל פיו גורם אחד לוחץ לכאן והאחר לשם, והתוצאה היא משהו המשתנה בקפיצות וללא ראייה ארוכת טווח. בסופו של דבר, עד היום לא ברור היחס בין ה"ישראלי" ל"יהודי", בין "דמוקרטיה" ל"יהדות" ובין "מדינת כלל אזרחיה" ל"מדינה יהודית", ובתוך הסבך הזה צריך לחשוב כיצד משלבים טוב יותר את בני המיעוט הערבי במדינה.
גם בתחום הכלכלי קיימים אתגרים כבדים: הראשון הוא מחירי הדיור. אכן בעיה קשה אך יש דרכים לטפל בה, אם מוכנים ללכת דרך ארוכה ומורכבת ולא באופן פופוליסטי, כלומר, מהיום למחר. השני הוא הפערים בתוך החברה הישראלית בין אלה שיש להם ובין אלה שאין ידם משגת. זאת בעיה סבוכה אף יותר מהראשונה, משום שהיא מושפעת באופן ישיר מכך שהקטר שמושך את הכלכלה בישראל מקורו בתחומי ידע, טכנולוגיה ופיננסים, שבהם מעטים מרוויחים הרבה, והרבים כמעט לא נהנים מפירותיהם. איך מייצרים שוויון גדול יותר בחברה שכזאת בלי לפגוע בנכונות המוצלחים והמוכשרים ליזום ולהתאמץ - זהו אתגר חברתי וכלכלי מורכב ביותר. ייתכן שניצול נכון של רווחי הגז שנמצא מול חופי ישראל, באם תתקבלנה ההחלטות הנדרשות בתחום, יסייע גם בנושא הסבוך של הפער הכלכלי בחברה. שילובם של החרדים בשוק העבודה, אם ייעשה בשום שכל וברגישות, יתרום גם הוא לא מעט לחיסולם של הפערים הכלכליים.
בתחום הבינלאומי הבעיה המעיקה ביותר היא שאלת היחסים בין ישראל לפלשתינים. לסכסוך, ומכאן גם לפתרונו, ראשית, יש היבט אידיאולוגי הנובע מהקשר של היהודים לארץ ישראל, שבתוכה קיימת חברון לא פחות מאשר תל אביב. שנית, היבט דמוגרפי. אם ישולבו הפלשתינים במדינת ישראל, הם יהפכו למיעוט עצום במשקלו, עד כדי פגיעה במעמד המדינה היהודית. שלישית, מרכיב ביטחוני זה התחדד לאחר הנסיגה מעזה, משהתברר שכל שטח שממנו יוצא צה"ל הופך לבסיס של טרור. אין שום מדינה בעולם המכירה בזכות ישראל לשלוט על הפלשתינים, והלחץ על ישראל בגין הבנייה ביו"ש הולך וגובר. אי נכונותו של אבו מאזן להגיע למו"מ רציני מקשה במציאת פתרון.
אם נתעכב על המרכיב הביטחוני, נראה גם שחל שינוי בשנים האחרונות. מחד, הסיכון של מלחמות גדולות פחת מאוד; האחרונה היתה ב־1973. בשנים האחרונות התאדה הצבא העיראקי, נחבל קשות הצבא הסורי ונעלם האיום של "חזית מזרחית". הצבאות שנותרו מסביב לישראל, הירדני והמצרי, עסוקים בבעיות הפנימיות במדינותיהם.
מאידך, ארגונים לא־מדינתיים, דוגמת חיזבאללה וחמאס, הג'יהאד האיסלאמי ואחרים קטנים מהם אך קיצוניים לא פחות, הפכו לאיום, וזאת בעיקר בעקבות כמות הטילים והרקטות שהם מחזיקים והמאיימים על העורף האזרחי. ישראל אמנם בונה מערכת הגנה רב־שכבתית של טילים נגד טילים, הראשונה וכנראה המשוכללת בעולם, אך איום זה הוא רציני ויש להתכונן לקראתו.
מעבר לאופק הקרוב, אם ייחתם הסכם בין המעצמות לאיראן, יידחה מעט לוח הזמנים למימוש התוכנית האיראנית לרכוש יכולת גרעין צבאית. אבל לאחר הדחייה, אם תממש איראן את תוכניתה, יהיה קשה שבעתיים לטפל בה. בהיבט הביטחוני זאת נראית הבעיה המעיקה ביותר על ישראל, אף אם התרחקה מעט.
בעשור הקרוב ישראל צריכה לעשות מאמץ כדי להביא לכאן עוד מיליון יהודים (לפחות) מארצות הרווחה השונות. הצלחת המאמץ הזה, יחד עם פתרון הבעיות שהוזכרו, יביאו לשלב נוסף של פריחה. יש לישראל את הפוטנציאל לכך וצריך לממשו. זה תלוי בנו, כלל אזרחי ישראל. יום עצמאות שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
