ב־29 במאי 1955, לפני 60 שנה, הגיע לישראל ראש המדינה הראשון שהסכים לבקר בארץ הקודש. קראו לו או נו, הוא היה ראש ממשלת בורמה, ומבחינתי הוא היה האיש החשוב ביותר בעולם, אחרי בן־גוריון כמובן. ישראל חוותה ימים קשים, וגם כיתה ב' בבית הספר ע"ש אחד העם בתל אביב לא יכלה להתעלם מחומרתם.
היינו מעטים, מנודים וצודקים. שנאנו את הנשיא האמריקני דווייט אייזנהאואר שהעז למנות את ג'ון פוסטר דאלס, שונא ישראל, לשר החוץ שלו. שנאנו גם את מזכיר האו"ם החדש, דאג המרשלד השבדי, על שנטה לטובת הערבים בכל דבר ועניין, ורתחנו על שר החוץ הסובייטי אנדריי גרומיקו, שתמך בהחלטת החלוקה ואחר כך היפנה לנו עורף, כאילו בכלל לא הכרנו.
ועידת באנדונג היתה בבחינת סטירת הלחי האחרונה. מדינות שהשתחררו מעול השלטון הקולוניאלי, והודו בראשן, התכנסו כדי לשתף פעולה ביניהן באו"ם, אבל כשביקשנו להשתתף באירוע, הודיעו לנו שאיננו רצויים. כוכב הוועידה היה הקולונל גמאל עבד אל־נאצר, ולנו התברר שהתרחקנו עוד יותר ממדינות אסיה המתעוררות. בורמה נותרה הכתובת היחידה שלנו ביבשת.
• • •
כמונו קיבלה בורמה את עצמאותה ב־1948. כמונו סבלה ממחסור במים, וכמונו היתה בה ממשלה סוציאל־דמוקרטית. ב־1953 החליט ראש הממשלה הראשון שלה, או נו, לקשור יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כחלק ממדיניותו לא להפוך את ארצו תלויה באמריקה או בבריה"מ, והציר הראשון שלנו לרנגון היה דוד הכהן התמיר ובעל הקול הרם, שהתפטר מן הכנסת ונסע לשם כדי לטפח את היחסים וגם לבחון את האפשרות לפתוח פתח אל סין העממית.
חייו של או נו אפיינו את מתנגדי השלטון הקולוניאלי הבריטי. הוא נולד ב־1907, למד משפטים באוניברסיטה של רנגון, אך סולק ממנה לאחר שהבריטים גילו כי היה פעיל בתנועה הלאומית הבורמזית. כשהיפנים כבשו את בורמה במהלך מלחמת העולם השנייה והקימו בה ממשלת בובות, הוא נתמנה בה לשר החוץ, אך לא היסס לפעול נגד הממשל היפני באמצעות טרור בעת ובעונה אחת, מה שאיפשר לו להתמנות לראשות הממשלה ב־1948. ביקורו בישראל, חודש לאחר ועידת באנדונג, נחשב לאירוע לאומי. ראינו בו גיבור של ממש משום שהדף לחצים מצד מדינות אסיה לבטל את הביקור, ובוודאי את לחציו של נאצר, שהחל לשחק את המשחק האזורי ולא אהב שלא מקשיבים לעצותיו. המורה רבקה הכינה אותנו היטב לרגע שבו ננופף בידינו מול מכוניתו, בדגלי ישראל ובורמה. תל אביב התקשטה לקראת הביקור התקדימי הזה. העיתונים בירכו על בואו, ברדיו דיברו רק על או נו ועל בורמה, ואני הרגשתי חלק חשוב מן העניין, שכן עמדתי לקבל את פניו.
ראש הממשלה היה אז משה שרת, והעובדה שדווקא בעת כהונתו זכתה ישראל לכבוד גדול שכזה, עמדה, כמובן, לזכותו. יוסי נמרי, שכתב על הביקור, ציין כי בשדה התעופה לוד קיבלו את פני האורח ראש הממשלה עצמו והשרים לוי אשכול ויוסף ספיר (כדי לשמור על האיזון הפוליטי), יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק והרמטכ"ל משה דיין. איני יודע מתי בדיוק הוא הגיע לרחוב אלנבי. אם ממש באותו היום או למחרת, אבל הוא בא לשם שעתיים אחרינו, במכונית גדולה ופתוחה, עם המצנפת הלבנה המשונה שלו, ונופף בידיו לשלום.
משם נסע או נו לבית העירייה שברחוב ביאליק, גם שם המתינו לו המונים נרגשים, והוא קיבל מידי ראש העיר, חיים לבנון, את אזרחות הכבוד של העיר העברית הראשונה. חזרנו לכיתות, ובמשך כמה שבועות עוד ניסינו לקשור על ראשינו מטפחות, שייראו כמו הכובע של או נו, אבל זה לא ממש הצליח.
מפוליטיקה ועד בודהיזם
האורח עצמו לא הפסיק להתרגש. הוא דיבר כמי שהתאהב בישראל, ובמהלך הביקור התפעם במיוחד משני הקיבוצים שבהם ביקר, ממכון ויצמן, שבו נפגש עם ורה ויצמן, אלמנת הנשיא הראשון, ומשושנה דמארי, שלא מנעה ממנו את זמרתה. הוא נפגש לשיחות ממושכות עם ראש הממשלה ועם הרמטכ"ל, אך נסע גם לפגוש את שר הביטחון, דוד בן־גוריון, בצריפו בשדה בוקר, ועל פי התקשורת התמקדה השיחה בבודהיזם.
עם סיום ביקורו, בדברי הפרידה שלו בשדה התעופה, התוודה: "חברים, הייתי בישראל והתאהבתי בכם. אתם יודעים כמה קשה להיפרד מחברים. אני מצטער מאוד שעלי לעזוב, אך אני מקווה לשוב בקרוב. שלום!" הוא לא שב לישראל מעולם, ואנחנו חשבנו על כך שהעולם כל כך לא הוגן: אם רק יבואו לבקר אותנו כולם, הם הרי יתאהבו בנו כמו או נו! נראה שגם נתן אלתרמן חשב ברוח זו, כי אלה הדברים שבהם סיים את "הטור השביעי" שלו ב"דבר" של סוף השבוע: "עוד אנחנו עומדים פה בקצה היבשת/ נצורים ומנודים וגדופים מלאום/ איש אמיץ הוא שקם ולא חת מגשת/ וחייך ואמר בעברית: שלום!"
ואכן היה זה פרק חדש בידידות מופלאה. מייד לאחר הביקור העבירה ישראל 30 מטוסי "ספיטפייר" לבורמה, וצה"ל הזמין אליו שישה טייסים בורמזים כדי להכשירם לקרב. ב־1961, לאחר שאו נו סיים את תפקידו והספיק להיבחר מחדש, ביקר אצלו בן־גוריון, ועשה ימים אחדים במנזר בודהיסטי. שנה אחר כך זכה או נו לארח את שרת החוץ גולדה מאיר, שהציעה לו לאמץ את רעיון הקיבוץ והמושב, ולהשתית עליהם את החקלאות הבורמזית. עוד לפני שהסכים לכך, הודח על ידי הגנרל נה ווין, ולא שב לתפקידו.
נה ווין היה דיקטטור אמיתי, שלא הראה שום סימני חיבה מיוחדים כלפי ישראל. את או נו שיגר למעצר בית, וב־1969 גלה ראש הממשלה לשעבר לתאילנד, והקים שם ממשלה גולה. כשחזר לבורמה, בשנות ה־80, והחל לפעול נגד נה ווין, הושם שוב במעצר בית עד 1992. הוא מת בתחושת אכזבה עמוקה מן ההידרדרות המשטרית בארצו.
וישראל? על פי מקורות זרים, היא לא שקעה בנוסטלגיה. היא מכרה מטוסי קרב לחונטת הקצינים המוחרמת בבורמה, שהיתה בשלטון מאז 1988. המכירות נעשו במישרין ובעקיפין (כנראה דרך הודו) וכללו גם תותחי 155 מ"מ ורובי סער. מה לעשות, החיים חייבים להימשך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו