אין "מדינת תל אביב." יש מדינת ישראל - והעיר העברית הראשונה היא חלק בלתי נפרד ממנה.
כמה מצער שאנחנו נוטים להיזכר בכך, ולהדגיש זאת, רק כאשר הטרור מכה בה. רק כשרוצח מתועב יורה בה ורוצח שני צעירים יפים שרק התחילו את חייהם, שכמו רבים משכניהם התלאביבים הגיעו אליה מן הפריפריה: שמעון רואימי מאופקים ואלון בקל מכרמיאל, הי"ד.
קל לתאר את ה"ניתוק" התל-אביבי. יש האומרים "בועה." העובדה ששני הנרצחים באו אליה מדרומה של ארצנו ומצפונה אומרת לכולנו: זוהי ישראל. זהו הסיפור של כולנו.
גדלתי בתל אביב - ועל סיפורי המשפחה שעל בתיה, בשכונת שפירא, ירו הכנופיות הערביות מפרדסי אבו כביר וסלמה, עוד לפני שהוקמה המדינה בכלל. ידענו את הפיגוע במלון סבוי ואחר כך את המגה פיגוע של אוטובוס הדמים בכניסה הצפונית לעיר, אירוע שהביא לעוצר הראשון בה מאז מלחמת העולם הראשונה.
זאת תל אביב שהיתה העיר הראשונה בתולדות ישראל שנורו אליה טילים ארוכי טווח במלחמת המפרץ, כשנדרשנו לשבת בחדרים האטומים. זאת העיר ששלוש שנים לאחר מכן הזדעזעה מעוצמת הפיצוץ בקו ,5 סמוך לכיכר דיזנגוף. בר הסימטא, שבו אירע הפיגוע שלשום, נמצא רק מטרים בודדים ממנה.
זאת תל אביב שחגגה פורים ומחבל מתאבד קטל בה משפחות מחופשות וצוהלות, במרכז מעבר חציה. כן, שוב ברחוב דיזנגוף. זאת תל אביב של הפיגועים הנוראים בדולפינריום, במייקס פלייס שבטיילת ובשווארמה ראש העיר, בכניסה לתחנה המרכזית הישנה בגלל הטרור של תחילת העשור הקודם. זאת תל אביב שספגה, גם היא, רקטות מרצועת עזה בעמוד ענן ובצוק איתן ושתושביה ירדו למקלטים.
כי תל אביב היא ישראל - וישראל היא תל אביב. אין הפרדות מלאכותיות ואסור שתהיינה: משום שמה שמוכיחים לנו, פעם אחר פעם, אויבינו האכזרים הוא שהמאבק שלהם בנו איננו טריטוריאלי. הוא איננו על "שטח" כזה או אחר. הוא איננו על "השטחים" ולא על "הכיבוש." זהו לא מאבק על "ההתנחלויות" ועל קווי .1967
בעיניהם צמאות הדם של אויבינו, דין תל אביב כדין השומרון. דין ראשון לציון כדין חברון. דין רעננה כדין ירושלים. זה הכל "שטחים" שבהם צריכים להרוג יהודים באשר הם. הכל זהו "שטח" אחד גדול שממנו צריך לסלק אותנו. ישראל היא בכלל "התנחלות" אחת גדולה שאותה צריך להרוס - ולפנות לטובת מדינה ערבית שתקום על חורבותיה.
בעיניהם של אויבינו אין חילונים מתל אביב או חרדים מירושלים. אין פריפריה ואין מרכז. אין ימין ואין שמאל. ישראל היא אויב אחד.
כך אנחנו צריכים להתייחס לגלי הטרור שמלווים אותנו עוד מימיה הראשונים של התנועה הציונית, לפני יותר ממאה שנה: כעם אחד, מאוחד. אנחנו לא שני עמים, או כמה שבטים.
אנחנו יכולים להתווכח, לעיתים להתרגז ממש איש על רעהו. לצערי, השיח ברשתות החברתיות הולך ונעשה אלים ובוטה. כל אלה הן מותרות.
יש מאבק אחד שבו אנחנו חייבים להתאחד, מול העולם כולו ובעיקר מול ארגוני הטרור שהולכים ומתעצמים מסביבנו: המאבק על עצם הקיום שלנו!
פחות 48-מ שעות אחרי הרצח בלב העיר, תמשיך תל אביב להיות עיר ללא הפסקה. בדיוק כמו שההתיישבות בשומרון וביהודה תמשיך לשגשג. אנחנו נמשיך לבנות את ירושלים, בירתנו זה 3,000 שנה, בדיוק כמו שנמשיך לנטוע, לסלול ולחזק את שדרות ואת קריית שמונה - ואת ארצנו כולה.
הלנצח נאכל חרב? אינני יודע לגבי הנצח. לדאבון הלב, אויבינו מחייבים אותנו להחזיק בה, ובעוצמה, עוד לזמן רב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו