אסון הילד באוטו: אל תאמרו "זה חריג"

שלשום איבד את חייו ילד נוסף שנשכח על ידי אביו ברכב. ברגע ששמעתי על המקרה התאכזבתי, והתעצבתי עד מאוד. מייד מצאתי את עצמי מהרהרת מה חושבים חבריי. אני בטוחה שהמחשבה שעברה להם, ובזה גם נגמר הדיון הפנימי שלהם בנושא, היתה שזה מקרה טרגי של אבא לא אחראי, שלא מחובר לילדיו. שיהיה ברור - מחשבה שכזו היא שתפתח את האופציה למקרה הבא.

לצערנו, כל ילד בגיל לידה ועד 3, הוא בסיכון לשכחה ברכב. ולכן אם התחושה של רוב ההורים היא שמדובר במקרה חריג, בחיבור להורה חריג ולא אחראי, אזי לא יהיו מספיק תשומת הלב או פעולות למניעת המקרה הבא. הסטטיסטיקה מצביעה על כך שזה קורה בדיוק באותו רגע של היסח דעת או של שבירת השיגרה. 427 ילדים נשכחו או נלכדו ברכב במהלך שמונה השנים האחרונות בישראל. 19 מהמקרים הסתיימו במוות. אנחנו רגילים לשיגרה של נסיעה ברכב בדרך לעבודה. השיגרה הזו כוללת גם מענה לשיחות תכופות של טיפול במשברים בעבודה, מתן תמיכה וסיוע לחברים, והכל תוך כדי נסיעה. פיזית אנחנו עדיין ברכב, אבל במחשבות, בייחוד אם השיחה בענייני עבודה, אנחנו כבר במשרד.

בשנים האחרונות חל טשטוש מוחלט של הגבולות בין הבית, המשפחה, העבודה והזמן הפרטי. למיקומו הפיזי של המשרד כבר אין משמעות, ואנו ממשיכים לעבוד ברוב שעות הערות, גם כשאנחנו מחוץ לעבודה. כמו כן, אנחנו משתדלים להיות "מחוברים", כדי שלא נפסיד שום דבר, וכל זאת באמצעות חבר קטן וצמוד, ששמו הטלפון הנייד. אותו מכשיר שלא נשכח כמעט אף פעם, כי בלעדיו כבר לא נוכל "לחיות": לחנות, לתקשר, להתעדכן בחדשות, לשלם ועוד. החיבור התמידי לאמצעי המדיה גורם לכך שאנחנו בעת ובעונה אחת בכמה זירות, ובפועל, אנחנו לא נמצאים באופן מלא בשום זירה, ואין אנו באמת מחוברים למה שקורה סביבנו כאן ועכשיו. מי שבסופו של דבר משלם את המחיר הם הילדים הקטנים. מחקרים בארה"ב מראים על עלייה בהיפגעות ילדים בבית עקב שימוש מוגבר של הוריהם בטלפון הסלולרי. 

שלשום, אני חייבת להודות, היה יום קשה מאוד עבורי, עם הצורך המקצועי לעכל את המקרה הקשה כאילו זה רק נוגע לעניין מקצועי. למרות הניסיון, זה לא קורה בקלות. ההרגשה היא שכל מקרה קשה כזה נועץ עוד סכין בבטן הרכה, לא מרפה וגם מאכזב. אתמול היה עוד אחד מהימים שבהם דיברתי ארוכות באמצעי המדיה השונים, נותנת עצות למניעה, מסבירה איך זה יכול לקרות. רגע לפני ששכבתי לישון הרהרתי בשאלה, האם באמת הצלחתי היום? האם מישהו הקשיב? האם מישהו ייקח משהו ממה שאמרתי? האם עוד הורה אחד שינה את דרך מחשבתו, ולכן יפעל למניעה? 

הכותבת היא מנכ"לית ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים