אני בטוח שרבים כמוני תופסים את ראשם מדי יום ותוהים איך הופכת התקשורת בינינו ברשת החברתית, בתקשורת האלקטרונית ובעיתונות לגורם מקצין. מדוע איננו יכולים להידבר בינינו, מדוע כל אינטראקציה פוליטית ברשת היא מפלגת, מתסיסה, משסה? מדוע רוב הפוסטים והסטטוסים מעוררים חימה, אם על הכותב ואם על נשוא הכתיבה?
איני חושב חלילה שאנשים צריכים להימנע מלהצביע על בעיות, דברים שיש לתקנם, פעולות של שרירות, אכזריות, רשעות ואטימות. בוודאי שכן - אור השמש הוא עדיין חומר החיטוי הטוב ביותר, ועוד הרבה יותר בימינו. אך בו בזמן, יש לדעתי כמה חטאים בכתיבה המצויה ברשת ובתקשורת, שראוי לתת עליהם את הדעת ולפעול לתיקונם, בהיותם מביאים להקצנה ולהתרחקות משיח ומקשר. מהם אותם חטאים?
אחד מהם הוא חטא הקונספירציה הגדולה, אשר קושר דבר לדבר ותופעה לתופעה אל תוך קשר אחד גדול. כל דבר שקורה בעולם הכלכלי קשור בקשר בל יינתק למתווה הגז, כל פעולה נגד הממשלה נובעת מתככי הקרן החדשה, כל אמירה של רב בקצה העולם היא חלק מהדתת צה"ל והמדינה, וכל אמירה שמאלית של איש תרבות מצביעה על אבדן המשילות של הימין.
אז רגע לפני שאתם מציגים בעוד פוסט נלהב את תאוריית הקשר הבאה, נשמו עמוק. יש לכם מה להגיד על אירוע או התרחשות - ציינו זאת, אמרו, הביעו את המחאה. אם זה חשוב, זה ייתפס ויתפשט גם בלי הקונספירציה הנלווית. קישור כל דבר למערבולת סמיכה של תככים מקושרים אינו ריאליסטי, ואופף את עולם התחושות שלנו בעננה סמיכה של חוסר יכולת לפעול, מה שמעודד תגובה ופעולה קיצונית.
תופעת רשת נוספת , הינה תופעת "לא תשכח", לפיה כל אדם קשור לעולם ועד בכל אמירה שאמר לפני חמש, עשר או עשרים שנה, גם אם חזר בו בפומבי, גם אם שינה את דרכו, גם אם סתם למד או התבגר.
הרשת לא סולחת ולא שוכחת, וכל אמירה ומעשה נשפטים לאור ההיסטוריה. אי אפשר לתקן, ואין שכחה לפני כיסא כבודה של הרשת, וממילא אי אפשר יותר לעשות טוב אחרי רע, ואיננו מקשיבים לכל מי שאמר אי פעם דבר רע, לא נכון או מוטעה. ועל כך אין אלא לשאול - למה? מדוע לא נשמע האמת ממי שאמרה, מדוע לא נשפוט דברים לגופם?
התשובה טמונה כנראה בחטא הרשת שעומד מן הנגד השני – "לא תסלח". שכן, במרחבי התקשורת והרשת אין מושג של הודאה בטעות, אין מושג של אמירה מוטעית. כל דבר נשפט לחומרה, כל דבר נעשה בכוונה גמורה ומתוך הבנת כל ההשלכות. כל איש ציבור הוא מכונה בלתי אנושית שכל מעשיה מחושבים מראש. מדוע לא ניתן גם לאנשי הציבור - אמנים, פוליטיקאים, עיתונאים - מעט מזעיר מאותה הנחה אנושית שאנחנו מוכנים תמיד לתת לעצמנו?
כנראה בגלל חטא הרשת הקורא לנו - להקצין, לפרשן, ולסרב להבין. על פי עקרונות חטא זה לעולם יש לפרש כל אמירה ופעולה בדרך הגרועה ביותר האפשרית, ומבין שתיים או שלוש אפשרויות לפיהן ניתן להבין את דרך הפעולה של אדם תמיד יש לבחור את הגרועה ביותר. הכוונה לאותה אפשרות במסגרתה מצטיירת הדמות הנכלולית והמעוקמת ביותר, לה מוסיפים עוד קורטוב של רשע וקורט כסילות. אז מה אם אנחנו עצמינו לעולם איננו נוהגים כך, אז מה אם הדברים אינם סבירים ומה בכך אם אנחנו מייחסים תכונות דמוניות לאנשים שכל חפצם בטוב?
מה שמביא אותנו לחטא הרשת האחרון שברצוני להציג וממנו אי אפשר להתעלם – "האמת בכיסי". מי אמר שבוויכוח שיש לי עם מישהו אחר הצדק והאמת לצדי? האם לא ייתכן שאני טועה, שלא כל הרקע מוכר לי, שלא כל העובדות סדורות בפני? מי הבטיח לי ששיקול הדעת שלי עדיף? ברשת התשובה לשאלות אלה חדה וברורה, בעולם המציאות לא כך פני הדברים. אשוב ואדגיש, איני מתכוון לחסום כל ויכוח או ביקורת, להפך. אבל אני קורא לזכור בעת ניסוח הטיעון והתלונה - שייתכן, אולי, שמא, אפשר ולפחות חלק מהטענות של הצד השני יכולות להיות בעלות מידה של אמת – ולהביע את זה בניסוח הדברים.
אנחנו רגילים לייחס חשיבות לאחדות, והדבר שאני קורא לו בהתמודדות עם חטאי הרשת הוא אחדות, המופיעה בדרך מסוימת, שחשובה לדעתי לא פחות. בואו ונחשוב שאחרי הכל, כולנו אנשים דומים: חפצים בטוב לעם ישראל ולכל האנושות, פועלים כמיטב יכולתנו, משתדלים לחשוב ולתכנן – אבל, מה לעשות, לפעמים טועים: אולי טעות של שיקול הדעת, אולי פליטת פה, אולי חוסר מחשבה על כל ההשלכות של מעשינו.
אז מה עושים?
אם יש לנו על מה להעיר על אמירה של חבר כנסת, הצעה של שר, כתבה של עיתונאי, פוסט של אושיית פייסבוק – ניתן להם מרחב, גם בזמן שאנחנו מותחים עליהם ביקורת. לא נקשור כל טענה באלף (או בעשר) טענות אחרות, לא נזכיר בזמן טענה אחת את כל ההיסטוריה של הוויכוחים שלנו עם אותו אדם או גוף, לא נעלה מן האוב סיפורים שלגביהם ידוע לנו היטב שכבר הייתה חזרה מהם והודאה בטעות, לא נפרש כל מילה וכל אמירה כאילו מסתתרות מאחוריה אלף מילים אחרות בשלושה או ארבעה רבדים נוספים, ותמיד נוסיף מילה או שתיים, לפחות, של הסתייגות והכרה באפשרות של צדק ואמת בצד השני. לא בכמות שווה, לא בהתבטלות – רק הכרה בקיומה של האפשרות הזו.
כל זה יכול להחזיר אותנו למצב של שיח, של ויכוח אמיתי והוגן, של הכרה בזכויות וברצון הטוב של הצד השני בוויכוח – ומתוך כך אולי, ייתכן, לפתוח פתח לבניית שיתוף פעולה המתחשב בשני הצדדים, המאפשר בנייה ופריחה ולא רק עימות ושיתוק – ובסופו של דבר- אחדות אמיתית.
הדבר בידינו: בידי כל כותב פוסטים, כתב, פוליטיקאי, דובר או איש תקשורת. בואו נחתור לאחדות!
הכותב הינו מנכ"ל ארגון רבני בית הלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו