ביום שישי האחרון נשכחה עוד פעוטה ברכב על ידי הוריה, ומצאה את מותה במוות אכזרי. התקשורת והרשת החברתית געשו רבות. שאלות כגון כיצד הורים שוכחים את ילדם, והאם הורה אוהב יכול לעשות מעשה כה חמור, עלו שוב ושוב.
על פי פרופסור דוד דיימונד, חוקר מוח במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טמפה בדרום פלורידה, "אלה לא הורים רשלנים ששכחו את ילדיהם". דיימונד בדק את הפרטים של מקרי מוות רבים מסוג זה ושוחח עם עשרות הורים שהשאירו את הילד שלהם במכונית שלא במתכוון. מקרים אלה ידועים כ"תסמונת תינוק שנשכח", והם מתרחשים בשל שינוי הרגלים (קרי מי שלוקח את הילד לא עושה זאת בדרך של שיגרה), היסח דעת משמעותי, עייפות קיצונית ומתח (שאף מחריף את התופעה), ולעיתים שילוב שלהם.
על פי המחקר, במוח האנושי יש שני אזורים שנלחמים זה בזה. האחד אחראי ל"טייס האוטומטי" של התנהגותנו ומאפשר הרגלי התנהגות קבועים בהפעלת מאמץ מנטלי מזערי. לדוגמה, כל יום בבוקר אנחנו רגילים לנסוע ישירות לעבודה. האחר אחראי לעיבוד מידע חדש, לדוגמה, "היום התינוק איתי ברכב, ואנו קודם נוסעים לגן". החלק במוח השולט על ההרגלים שלנו חזק מזה של עיבוד מידע חדש ובנהיגה משחק תפקיד משמעותי עוד יותר. זאת אומרת, אם ההורה שמסיע הבוקר את הילד לגן אינו מורגל בכך, "הטייס האוטומטי" של נסיעה לעבודה נכנס לפעולה ומצליח לגבור על המידע החדש ומשכיח מאיתנו את העובדה שיש תינוק ברכב. ההרגל זכה בשליטה, ואנו נוסעים באופן ישיר לעבודה.
זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ולכן אני פונה ומבקשת מכל הורה שיש לו ילדים מתחת לגיל 3 לנקוט אמצעים למניעה. האמצעים מגוונים: תזכורת בטלפון הנייד בסמוך למועד ההגעה, הודעה לבן/בת הזוג לאחר הורדת הילדים והשארה ליד הילד של ציוד או מפתחות שלהם נזדקק בהגעתנו (במיוחד כאלה שאותם אנו רגילים לקחת, כי זה כבר רתום להרגלים). השעות שבסיכון הן בעיקר שעות הבוקר, שבהן אנו לוקחים את הילדים לגן. אנא, סמנו לכם את שעת ההסעה כשעה בסיכון, ועשו כל שביכולתכם כדי למנוע את המקרה הבא.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון "בטרם" לבטיחות ילדיםטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו