בואו נדבר קצת על משמעות המילה תל"ג. תוצר לאומי גולמי הוא מונח כלכלי המבטא את סך כל המוצרים הסופיים, סחורות ושירותים, המופקים בשנה נתונה במשק לאומי, בתוספת ההכנסות של גורמי ייצור מקומיים בעקבות פעילותם מחוץ לגבולות הארץ, והחסרה של ההכנסות של גורמי ייצור חיצוניים העובדים באותו משק (עובדים זרים, למשל).
בוא ניקח כדוגמה את ישראל וספרד, שנבחרותיהן שיחקו שלשום במוקדמות גביע העולם 2018 בטדי. התל"ג הישראלי עמד נכון לסוף השנה שעברה על יותר מ־37 אלף דולר לנפש. התל"ג הספרדי הגיע בקושי ל־25 אלף, 30 אחוז פחות מהישראלי.
הנתון המדהים הזה, שמשקף את חוסנן ועוצמתן הכלכליים של שתי המדינות האלו לא בא לידי ביטוי במשחק עצמו, שבו נבחרת ישראל, במשחקה האחרון בקמפיין שפוף ועצוב, עשתה כל שביכולתה כדי לסיים אותו בעיקר על הרגליים ולא על הברכיים, בכבוד יחסי. ישראל הפסידה בשער אחד להרכב משני של נבחרת ספרד, שהבטיחה זה מכבר עלייה לרוסיה 2018.
ספרד, מדינה עם כ־50 מיליון תושבים, מנסה לצאת מהמשבר הכלכלי הכבד שפוקד אותה, ובו בזמן מתמודדת עם משבר לאומי ופילוג בין האוטונומיות והמחוזות שלה. אבל היא כנראה אימפריית הספורט מספר אחת בעולם, ואין כמעט ענף ספורט שהיא לא יושבת בפסגתו או קוראת תיגר עליו.
בתוך המשבר הכלכלי הכבד (כמעט 40 אחוזי אבטלה בשיא), התעצמו לאורך העשור האחרון ענפי הספורט בספרד עוד יותר בזכות אקדמיות ספורט משובחות, ונבחרות הכדור בנו הגמוניה מאליפות לאליפות, מיורו למונדיאל ומונדו באסקט ברמת הנבחרות, ובוודאי בקבוצות שמתוחזקות על ידי תאגידים כלכליים חיצוניים, שמכסים את הוצאות הענק ואת הגירעונות הנפערים.
ישראל, בדומה ללא מעט מדינות באירופה שחוות בעשורים האחרונים זעזועים על רגע של קבלת עצמאות, מלחמות ותנועת מהגרים, עסוקה עדיין בעיצוב דמותה הלאומית ועדיין נלחמת על גבולותיה הפיזיים, שלא התגבשו גם אחרי 70 שנה. נבחרת כדורגל במדינה כזאת אמורה להיות מנוף לחיזוקה של הגאווה הלאומית, ולעיתים סוג של תרופה שמרגיעה פצעים פנימיים פתוחים, כפי שאנחנו רואים בנבחרת ספרד וגם במצרים, שטובעת בקשיים אבל חגגה בטירוף עלייה למונדיאל אחרי 28 שנה.
ביום שני בטדי, הלאומי והלאומני באצטדיוני ישראל, לא בטוח שהיו יותר דגלי המדינה מדגלי ספרד, ברצלונה וריאל. המגמה הזאת ידועה ומוכרת. העובדה שהיום כל משחק כדורגל חשוב (וחשוב פחות) בספרד או באנגליה משודר חי בישראל, לעיתים בו בזמן עם משחקים בליגה הישראלית, העמידה את הכדורגל המקומי עירום ועריה, כמעט נלעג לעומת עמיתיו הבכירים באירופה. בני הנוער, שאמורים להיות הגרעין הקשה של בסיס האהדה ביציעים של הנבחרת, הם לרוב טרמפיסטים של הצלחות. הם מתקשים להתמודד עם היצע השידורים האדיר של קבוצות העל, ולא מייצרים הזדהות עם השחקנים הישראלים בליגה כאן, ואפילו עם אלו שמשחקים בחו"ל, לרוב בקבוצות פחות מעניינות כמו ברוז', אינגולשטאט גראסהופרס או רד בול זלצבורג.
אוטוסטרדת המידע האדירה הזאת בתקשורת פסחה על ישראל גם בתחומים אחרים שאמורים לייצר מהפכה ושינוי בכדורגל לאחר 25 שנה, שבהן הנבחרת הלאומית צועדת במקום, ואולי נסוגה לעומת יריבותיה ביבשת. מערכי ההכשרה של מאמנים חלשים ולוקים בהתיישנות, מחלקות הנוער מוזנחות ומאמנים טובים בורחים בגלל שכר עלוב. התשתיות הפיזיות חסרות או דלות, ומי שהיו נמושות אפילו לעומתנו כשנכנסו לאירופה ב־1992, טובות מאיתנו היום.
ישראל העשירה משקיעה בתשתיות הספורט שלה כפי שהשקיעה ישראל הענייה לפני 40 שנה. מספר הכדורגלנים הפעילים כאן הוא זניח, עשירית למשל מזה של וויילס, שבה חיים 5 מיליון תושבים - מחצית כמעט מישראל. כך גם ההשוואה מול בוסניה.
בכיר במינהלת הליגה בכדורגל סיפר לי השבוע בפנים עגומות כי שחקן נוער ישראלי ממוצע מעביר את כל אימוני השבוע שלו על שליש מגרש בגלל מחסור אדיר במגרשי אימון בארץ. למעשה, אותו שחקן פוגש מגרש שלם רק בשבת - במשחק הליגה שלו. בשנים שעברו ניסתה שרת הספורט הקודמת, לימור לבנת, להעביר שינוי, שלפיו גם מגרש אימונים יוכל להיות כלול בהגדרת קרקע חקלאית, בלי שיהיה צורך בשינוי ייעוד הקרקע. השרה התחלפה, היו בחירות - ומאז העסק תקוע.
ישראל של מונדיאל 1970 היתה נבחרת של שני כוכבים - מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל - והשאר חוטבי עצים ושואבי מים, שעבדו קשה ובמסירות עבור אותם שני מנהיגים. על הקו עמדה אוטוריטה בשם עמנואל שפר. סביר להניח שערן זהבי לא היה זורק את סרט הקפטן באוויר לו שפר היה המאמן שלו, ולא אלישע לוי. אני מעריך שגם אם אברם גרנט היה המאמן, האפיזודה העצובה הזאת היתה נחסכת מאיתנו.
לאורך שנים תפקיד מאמן הנבחרת היה סוג של פרס למי שנחשב המאמן המצליח ביותר בליגה, מי שהביא אליפויות ותארים. ההיסטוריה מלמדת שמי שנכנס בשערי ההתאחדות עם כתר לראשו, יוצא ממנה מרוח בזפת ובנוצות - כולל גרנט, שליכד את האוהדים סביב הנבחרת ולא הפסיד בקמפיין פעם אחת, אבל הושמץ על יתר שמרנות.
מאמני הנבחרת כאן מעולם לא היו כוכבי כדורגל בעברם. טוענים כלפיהם שהיוהרה שאחזה ברבים מהם לא השאירה אצלם מקום לאחרים. אני לא יודע מה יהיה עם יוסי בניון, אבל השאיפה שלו לקבל את התפקיד ואולי הביטחון העצמי שלו לייצר שינוי שווים בדיקה. אחרים לאורך ההיסטוריה לא זכו. יוסל'ה מירמוביץ, שניאור וגרונדמן, וגם שלמה שרף ודרור קשטן היו שחקנים טובים, אבל לא בדיוק זהרו. מה שהצליחו להשיג יוהאן קרויף, פרנץ בקנבאואר, מישל פלאטיני, יורגן קלינסמן וגלן הודל - לא השיגו כאן שפיגל, שפיגלר, ואפילו לא יצחק שום שהיה קרוב.
אבל הסיפור פה הוא לא רק המאמן. גם פפ גווארדיולה או יורגן קלופ יארזו כאן במהירות מזוודה, אם מקבלי ההחלטות יחשבו שרק הגעתה של פרסונה תחולל שינוי.
העובדה שרזי ברקאי פתח אתמול בבוקר את "מה בוער" בגלי צה"ל בכישלון הנבחרת ולא זרק את האייטם ל־10:55, מלמדת שברמת התודעה נעשתה בחודשים האחרונים מלאכה, ועכשיו צריך לעבור לשלב האופרטיבי הסבוך, שדורש התערבות ממלכתית והשקעת עתק בתשתיות אנושיות ופיזיות.
העובדה שעופר עיני היה בעברו יו"ר ההסתדרות, כמו חיים הברפלד לפני 30 שנה, משרתת את מתנגדיו. אבל עצם זה שאמר בזמנו שאינו מבין כדורגל, ותגובותיו האיטיות למתרחש שמרגיזות לעיתים - לא אמור לפסול אותו אוטומטית להוביל מהפכה. זאת בתנאי שלא התעייף מהפוליטיקה ושיקיף את עצמו באנשים מקצועיים ראויים עם חזון ותפיסה מרחבית, וינצל את ניסיונו העצום במשא ומתן ובהתרת הפלונטר הבלתי נסבל הזה שנקרא נבחרת ישראל.
הבעיה הגדולה היא סביבת העבודה ה"ישראלית" המחבקת, הבוחשת והפוליטית מדי, וכמובן החשבון הגדול שהצוותים עושים לתקשורת. בבואו לעשות שינוי, עיני צריך להביא בחשבון ולבחור את הפרסונה, מכאן או מבחוץ או בשילוב - שתדע או שיידעו - להוציא את אקסודוס שוב אל הים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו