1. הסערה שקמה בעקבות דבריו של יו"ר העבודה הטרי, אבי גבאי, שגם במסגרת הסכם שלום לא צריך לפנות יישובים, התחוללה בעיקר בגרעין הקשה של השמאל הישראלי; שם אוחזים עדיין בחמת זעם בפרדיגמה הרעועה של "שטחים תמורת שלום". משם גם יצאה מחאה נגד העיקרון הפשוט של הקבינט, שלפיו לא מדברים עם חמאס משום שהוא ארגון טרור הדוגל בהשמדת ישראל ורצח יהודים.
אחת לזמן מה נתקף השמאל בשַׁכַּחַת (דמנציה) ומשוכנע שאנחנו עדיין בשנות ה־70 וה־80, לפני הניסיונות הגדולים של אוסלו, קמפ דיוויד וההתנתקות. ניסינו. מיצינו. אתם באמת רוצים להקים "מעבר בטוח" בין רצועת עזה לרשות הפלשתינית בשומרון ויהודה, שיחצה את דרום הארץ לשתיים? זה מה שלמדתם מניסיון מאה השנים האחרונות ביחס להתנהגות שכנינו?
הפרדיגמה הישנה מניחה שה"כיבוש" מתקיים רק בחלק הארץ שישראל כבשה ב־1967. כתבתי בשבוע שעבר שהיהודים מתווכחים בתוכם, בעוד שהערבים צורחים באוזניהם דברים אחרים. לשווא. ובכן, השמאל הישראלי מוזמן להביא מנהיג ערבי שיצהיר בריש גלי שהסכסוך עם היהודים נסב על הכיבוש של 67'.
אפשר לחסוך זמן - אין מנהיג כזה. החטא הקדמון מבחינת הערבים אירע עם הקמת מדינת ישראל. הסכסוך מתחיל לכל המאוחר ב־1948; המהדרים מקדימים ל־1917 עם הצהרת בלפור, והמהדרים מן המהדרים מרחיקים עד לתחילת העלייה הראשונה בראשית שנות ה־80 של המאה ה־19. אשר על כן, הסכסוך בינינו לערביי האזור אינו טריטוריאלי אלא נוגע לעצם זכותו של העם היהודי למדינת לאום בארץ הזאת.
2. הבה נדמיין ששכחנו את ניסיון העשורים האחרונים, וחתמנו על חוזה שלום המחלק את הארץ ומקים מדינה פלשתינית על הרי שומרון ויהודה. האם טענת הכיבוש תיעלם? מה פתאום.
רגע אחרי ההכרזה על הקמת המדינה הפלשתינית, יופנו כל התותחים של ארגוני השמאל העולמי וזכויות האדם - כולל חלק ניכר מהשמאל הישראלי - לעבר מדינת ישראל. הטענה תיוותר בעינה: אזרחי ישראל הערבים הם מיעוט גדול מאוד במדינה, הם "התושבים המקוריים"; איש לא שאל אותם האם הם מסכימים לקבל את המסגרת המדינית ששמה ישראל - פשוט הכריחו אותם. אז מה אם הרשו להם להצביע לכנסת? הם מעולם לא הסכימו שדגלה של המדינה יהיה דגלם והמנונה - המנונם וכו'. ארגוני זכויות השמאל יאשימו את ישראל ב"אפרטהייד" בשל חוק השבות המתיר רק ליהודים לעלות ארצה ולקבל אזרחות, וכמי שמקיימת בפועל משטר כיבוש ביחס לחמישית מאזרחיה.
אני שב ומפנה את הקוראים למסמך "החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל" - זאת התוכנית האסטרטגית של "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל", שעל בסיס רוחה פועלים כמעט כל הח"כים ברשימה הערבית המשותפת ומנהיגים ואנשי רוח נוספים בציבור הערבי. כבר בתחילת המסמך אפשר להבין את הכיוון שאליו הם רוצים להוביל:
"אנו הערבים הפלשתינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלשתיני והאומה הערבית... מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78% משטח פלשתין ההיסטורית. אנו שנותרנו במולדתנו מצאנו עצמנו בתוך גבולות המדינה היהודית, מנותקים משאר בני עמנו הפלשתיני ומהעולם הערבי, נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית... הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית והשימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה, מדיר את רגלינו משורותיה ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים".
אין התייחסות לזיקתו של העם היהודי לארץ הזאת - ההיסטוריה שלה מתחילה עם פלשתין (בהמשך מתוארת הקמת המדינה כמזימה קולוניאליסטית שיזמו "האליטות היהודיות־ציוניות באירופה ובמערב בסיוע מדינות קולוניאליסטיות"). המדינה היהודית מוצגת כמעשה אלים ש"אילץ" את הערבים המסכנים "לשאת אזרחות ישראלית". דומה שעיקר המסמך מגיע בסוף הציטוט: ערביי ישראל נמצאים "בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה" בשל הגדרתה כמדינה יהודית.
השוויון הרצוי הוא ביטול הגדרת ישראל כמדינה יהודית. הפגנת "יום הנכבה" בצומת כברי, בחודש מאי השנה
3. העובדה שיש לאזרחים הערבים זכות הצבעה לכנסת אינה משנה את תפיסתם. הם "נאלצים" להצביע לכנסת, ומצהירים על רצונם לפרק את המדינה מהגדרתה היהודית, לנתק אותה מהעם היהודי בתפוצות, לבטל את חוק השבות, ההמנון והדגל ושאר הסממנים היהודיים, ובקיצור - להחזיר את הגלגל ההיסטורי אל ערב הקמת הציונות.
הערבים החיים במרחב הזה - אם ברצועת עזה, אם בשומרון ואם בנצרת או באום אל־פחם - אינם מעוניינים בשוויון מהסוג שהשמאל חושב שדי בו, לאמור: זכות הצבעה שווה לכנסת. השוויון הרצוי מבחינתם הוא ביטול הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. השבוע פרסם אורי אבנרי מאמר שמכשיר את הלבבות "לא לפחד מזכות השיבה". מהיכרות עם התהליכים שאירעו ב־70 השנים האחרונות בשמאל הישראלי, אפשר להניח שגם זה יגיע. ולא רק השלמה עם דרישת השיבה אלא עם ביטול הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. תמיד יימצא עוד דבר שאפשר לתלות בו את היעדר השלום ולהאשים בזה את היהודים.
4. בשבוע שעבר הזכרתי את דבריה של חנין זועבי, כי מה שדחף להתעוררות הלאומנית של ערביי ישראל היה הסכמי אוסלו והמחשבה שפתרון המדינה הפלשתינית הותיר אותם למעשה שבויים בתוך המדינה היהודית.
יתרה מזו, הפרדיגמה הישנה של "שטחים תמורת שלום" והמרדף הבלתי פוסק של היהודים אחר הסדר כלשהו (כמעט) בכל מחיר - לימדו את הערבים על חולשתנו, על התמוססות שיח הזכויות שלנו על הארץ ביחד עם התגברות האשמה העצמית על "פשעי הציונות", והביאו אותם לדרישה העקרונית להכיר בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות אוטונומיות הפועל להפוך את ישראל למסגרת מדינתית ריקה. הנה סיבה נוספת מדוע צריך להתנגד במלוא העוז להקמת מדינה פלשתינית בין הירדן לים.
נתן אלתרמן זיהה את תהליך הקורוזיה התודעתי כבר אחרי מלחמת ששת הימים: "מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינית, מאותה רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים את יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות, ומושיבים אותה על כידונינו בלבד".
ואכן, הפרדיגמה הזאת שאלתרמן הזהיר מפניה, הובילה אותנו לעברי פי פחת. מוכרחים להיזהר ממנה ומדובריה. זה התנאי להתעוררותה של מחשבה חדשה. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו