חוכמת הבדיעבד

את הכוכבים לא ראינו, היו עננים נמוכים וסמיכים, אבל בכניסה לכל אוהל בחאן המדברי דלקה חנוכייה. כמה מאלה שהדליקו בפתח האוהלים על האדמה נזכרו שזה לא כשר - פחות משלושה טפחים - והדליקו שוב על שולחן הפיקניק, שבלילה נראה כמו ספינה מוארת. 

אני לא יודעת איפה החילונים בזמן הזה, אולי עושים משהו משונה כמו ללכת לעבודה, אבל כבר שנים שהנגב בחנוכה נראה כמו כנס סודי של מסדר הדתיים הלאומיים. מצפה רמון היה השבוע לגבעה ה־51 של עלי. במכתש היו לבנט 118 מנדטים (עוד מנדט לנציג בדואי, ואחד לעלה ירוק), בנחל ערוגות הוקפתי מטפחות צבעוניות, וכששרתי את המנון בני עקיבא בנחל צאלים, ההד לאורך הנחל החזיר לי את כל המילים.

זה השבט שלי, לתמיד. אין לי מטפחת על הראש אבל תחת הבדים המגולגלים חיפשתי פנים מוכרות. אני דתייה פרטית בניגוד למה שהייתי, אבל מתה על דתיים קולקטיביים. לא מפנה גב. כנראה עד יומי האחרון אעריץ מתנחלים. אותם ואת האדמה שהם דורכים עליה.

ומה שמואר לי בשבט הזה, שהוא לומד לחיות בתודעה של היעדר שלמות, וכבר לא נעול על הכל או כלום. אפשר לקרוא לזה רצף ואפשר לקרוא לזה בדיעבד. במקום לשאול למה יש לו כיפה כזאת קטנה, אומרים תודה שהוא עם כיפה. לכתחילה היינו משרטטים אותו אחרת? יש כדור הרגעה בשם "בדיעבד". כשבקבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות הלכתיות" מישהי שואלת על כיסוי ראש אחרי חתונה, ומדובר בחתונה לסבית - סיפור אמיתי - אפשר להיות ציניים ואפשר לשמוח שהיא עוד בפנים.

הבנתי את זה בשבת שעשיתי בקהילת "יחד" בתל אביב, שאליה משתייכים לא מעט זוגות להט"בים וזוגות מעורבים מבחינת הרקע הדתי. בבית הכנסת (אורתודוקסי־שוויוני) אישה עולה למפטיר לזכר אבא שלה, זוג הומואים בטליתות צמר צבעוניות מחליפים ביניהם מנשא ובתוכו תינוק, והבכור שלהם שר "אנעים זמירות".

איש החינוך קינלי טור־פז כתב השבוע על המסורתיות האשכנזית שמתרקמת כזרם מתחת לאף: "בניגוד לטענת חז"ל ש'מומר לעבירה אחת מומר לתורה כולה', קם דור חדש שרוצה גם וגם. גם לחיות יחד לפני החתונה וגם להתפלל שלוש תפילות ביום. גם לשתות וויסקי שלא ברורה מידת כשרותו, וגם לברך עליו בשם ובמלכות. כבר לא יושבים שבעה על כל טעות או ויתור".

 

קם דור חדש שרוצה גם וגם // איור: בת אל בן חורין

 

הייתי בהופעה של רמי קלינשטיין כשלצידו אחת הזמרות החמודות בישראל, חשופת שת ועצם. ב"מתנות קטנות", כשהגיעו למילים מתוך הקידוש, "ברוך אתה השם, מקדש השבת", הניפה הזמרת את ידה וכיסתה את ראשה בכף היד כמעין כיפה. זה היה רגע משעשע, עם דקדוק פנימי משובש. מייד שלפתי בדיעבד־חומל, ואמרתי לעצמי, יותר טוב מכלום.

אגב קריסת טבע ופיטוריהם צורבי הלב של 1,750 ישראלים, כדאי לזכור שבתוך עשר שנים (2003-2013) גייסה "טבע" 3,500 עובדים והעניקה פרנסה טובה ל־3,500 משפחות. זו תרומה למשק פי כמה ממה שתרמה ההסתדרות. הכסף הממשלתי שהושקע בטבע לא היה הטבה אלא פטור ממסים, ואם היו חייבים במסים, סימן שעשו עבודה טובה. אולי אפשר היה למנוע את הקריסה, אבל ראוי להצדיע גם על הבנייה.

 

פחמימה ריקה

ניר וגלי ו"ארץ נהדרת" יצרו בועת מכנה משותף נמוך ומתוק: הסרטון "הדלקת נרות", שאותו קיבלתי השבוע עשרות פעמים, היה רגע של הפוגה ישראלית שאפשר לחלוק בלי לחלוק. אין מחלוקת על האזור בגוף שאליו הולכת סופגי. אי של שפיות, שעוד יצוטט בכל מסיבת חנוכה.

אבל גם בבצק הזה התחבאה התנשאות ארץ־נהדרית. חבורת אוהדי בית"ר שמגיחים בסוף הוציאו את הריבה מהסופגנייה. הימנים/מזרחים המטומטמים הולכים ישר לישבן, למרות שזה יהרוס לכולם. סופגי מצביעה למפלגה מסוימת, ולא יודעת למה ("משפחה שלי שם, חברים שלי שם, הולכת לשם"). מושיק, אנזים משכיל וחביב - לא משנה מאיזו עדה מנומסת - מנסה לשכנע את ה"פחמימה הפשוטה, הריקה" לעשות מעשה למען הכלל, למען "גוף שכיף לחיות בו, לכולנו", אבל סופגי וחבריה - לא משנה מאיזו עדה קולנית - מתעלמים. 

אם הדתיים למדו לחיות על ספקטרום רחב ולהשלים עם האפור, בכנסייה הליברלית עוד נוסעים במהירות גבוהה עם ראיית מנהרה: כולם מטומטמים חוץ מאיתנו. בהצגת הילדים "בגדי המלך החדשים" שעלתה בחג בבית צבי ניצלו את הסיפור בעל מוסר ההשכל האוניברסלי לבוז ולעג נגד נבחרי הציבור. הנה פנינים מתוך המחזמר לילדים: "לא היה כלום ולא יהיה כלום כי אין כלום, אני הוא המלך!״; ״אני שרת התרבות. על כל מוסד תרבות יתנוסס דגל, יאללה כפיים!״... 

אתם יודעים, מן המקום שבו אתם צודקים לא יצמחו פרחים באביב. המקום שבו אתם צודקים מצמיח ישבן סופגניות שמסתיר את השאר.

 

מורשת משלהם

בצר לי, אשחית מילים על התביעה המופרכת להכיר במגילות קומראן כ"מורשת פלשתינית". היריעות הראשונות באוצר המגילות, כתבי היד העבריים הקדומים ביותר בעולם, התגלו בידי רועה צאן בדואי שאת חלקם שרף כחומר בעירה ואת חלקם מכר כגווילי עור להכנת סנדלים בתמורה לטיפולי שיניים ביריחו. הן התגלגלו לסוחר עתיקות ומשם נמכרו לכל רחבי תבל. חושיו המחודדים של פרופסור מהאוניברסיטה העברית ומאוחר יותר מאמציהם של יגאל ידין ומדינת ישראל, יש אומרים בשיתוף המוסד, הובילו לרכישה מחדש של 700 מקטעים שהסתובבו בעולם.

איך עונים לדרישה המטופשת של הפלשתינים לראות את המגילות העבריות כמורשת שלהם? הנה דוגמה יפה: המשרד לענייני ירושלים קיבל לאחרונה אישור מהאו"ם להציג שם תערוכה ישראלית. המשרד לענייני ירושלים הוא פינצטה. תקציב קטן, מעט עובדים. מדויק. דיפלומטי. ירושלים היא עניין לאומי ולכן יש לה משרד. התערוכה המתוכננת רזה כמו דף: שני קירות ובהם עשרה מוצגים ארכיאולוגיים. מטבעות, מגילות, חותמות. בית ראשון, בית שני, תקופת המשנה. המוצגים, מטבע הדברים, מעידים על התיישבות עברית־ישראלית. 

מתוך שני הקירות שיוקצו, חצי קיר הוא הזמנה פתוחה: מדינת ישראל מזמינה את הפלשתינים לתרום לתערוכה עדויות פלשתיניות או מוסלמיות ומתחייבת להציג כל ממצא מהתקופה המדוברת. אפשר להניח שחצי הקיר הזה יישאר ריק. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו