הוא לא משתתף בהפגנות נגד האמריקנים. הנשיא דונלד טראמפ, הוא טוען, סידר אתכם הישראלים. הרי היה יכול בקלות להקים שגרירות זמנית בירושלים. זה מצחיק שהוא מסביר את הדחייה במשך זמן הבנייה הצפוי. במקום להעביר את השגרירות, הוא מכיר בירושלים כעיר הבירה שלכם, בלי לומר כלום על גבולות וריבונות. הוא עובד עליכם, ועובד גם על האוונגליסטים שתמכו בו. למה אני צריך להפגין? כדי להוכיח שמדובר בהחלטה היסטורית ולא בעבודה בעיניים? תאמין לי, הוא מסביר, זה אבו עלי אחד גדול.
הוא בן 26. בוגר אוניברסיטה פלשתינית. יש לו תואר ראשון בכלכלה. אינו עובד במקצוע. בינתיים הוא חי מעבודות מזדמנות, ולא מפסיק לחפש משהו קבוע. גר אצל ההורים. בינתיים. רווק. החתונה יכולה לחכות. אין בו שנאה כלפי ישראלים, אבל יש בו כעס כלפיהם. איך זה יכול להיות שהם חושבים עצמם כל כך מוסריים, ו־50 שנה הם שולטים בפלשתינים ומקפחים את זכויותיהם? הוא מאשים את ההנהגה הפלשתינית בכך שאינה עושה מספיק כדי לשים קץ למצב הזה. היום, הוא אומר, יושב במוקטעה איש בן 83, מוקף באנשים בני 70 בערך, ואינו עוזב את כיסאו רק משום שהוא מפחד שברגע שיעזוב, יעמידו אותו למשפט על "אי־סדרים". לדבריו, אין שום קשר בין המוקטעה לבין החיים האמיתיים ברחוב הפלשתיני.
אם יהיו בחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית, קרוב לוודאי שיעדיף לא להצביע. ואם כן אז אולי יצביע לחמאס. לא. בחיים לא, הוא צוחק. זאת בדיחה. אבל פת"ח היא תנועה זקנה ולא דמוקרטית, ואילו חמאס צעיר, דמוקרטי מאוד, וחש שיש לו ייעוד. הצעירים בפת"ח אינם מעורבים בתהליך קבלת ההחלטות. כבר שני דורות נוטרלו על ידי הזקנים. אפילו מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב או מרואן ברגותי כבר שכחו מתי היו צעירים בפעם האחרונה, אבל אם מישהו מהם ירים ראש, אפילו בכלא, יציגו אותו כבוגד. בחמאס זה הפוך. הצעירים מובילים.
מה עושים כשמרגישים מנוטרלים? הצעירים בורחים לרשתות החברתיות. רוב היום הם שם. הגיבורים הצעירים נמצאים שם. המסגרת המעניקה את תחושת ההשפעה היא
ה־BDS (הקוראת להחרמת ישראל, למשיכת השקעות ממנה ולהטלת סנקציות עליה). גם הוא מעורב בה. זה החל, כך הוא מספר, מרעיון של חנאן עשראווי, כאשר היתה שרת החינוך הפלשתינית, קראה נגד מוצרים מן השטחים הכבושים. זה הפך לתנועה שמטרתה להילחם בישראל באופן בלתי אלים.
הוא היה מעדיף להישאר עם המטרה הראשונה של עשראווי, ולא להחרים את ישראל כולה, אבל זה מה שקרה, וכאן הוא מוצא את מקומו. בכל פעם אפשר להצביע על ניצחון קטן - פה איזה איגוד מקצועי אירופי מחליט להחרים את ישראל, שם מחליטה אוניברסיטה אמריקנית להימנע מלהזמין מרצים מישראל. היכן עוד אפשר להשיג הישגים כאלה במאבק נגד הכובש?
להתגייס לצבא המשותף
הוא מתנגד לאוסלו. זה היה בעיניו מהלך ישראלי מתוחכם לאפשר להקים עוד ועוד יישובים בגדה המערבית, בחסות הסכם שנתן לפלשתינים כמה קילומטרים רבועים של אוטונומיה חלקית, ותחושה מזויפת של הגדרה עצמית. ההורים שלו כבר מאוד מבוגרים. אבא בן 55. אמא בת 51. הם עדיין חולמים על מדינה פלשתינית. בעיניו זה מגוחך. מי צריך את פתרון שתי המדינות, אם המדינה שלו תיראה בערך כמו הרשות הפלשתינית? מי צריך מדינה עצמאית אם אנשים מפחדים לפתוח את הפה? אם הטלוויזיה נראית בערך כמו בסין? אם כל חברי הפרלמנט מקבלים שכר אבל לא מתכנסים אף פעם? אף פעם!
למה צריך מדינה עצמאית אם כל החקיקה נעשית באמצעות צווים נשיאותיים? אם השחיתות גדולה כל כך? אם כשיש כבר מישהו שמנסה לנקות את האורוות, כמו ד"ר סלאם פיאד, גורמים לו להתפטר ולנסוע לאמריקה? חמאס דינמי, מצייץ, מחזיר ציוצים. פת"ח מפנה אותך לאתר שלו, כאילו שזה היה במאה ה־19. זה מצחיק.
הוא מקנא בדמוקרטיה הישראלית. צעירים פלשתינים בג'לזון // צילום: אי.אף.פי
הוא מקנא בדמוקרטיה הישראלית, בהיי־טק, בעושר הישראלי, כפי שהוא נתפס בעיניו. הוא חושב שישראל היא אמריקה של המזרח התיכון. מצידו - היה מעדיף להיות בה אזרח. מדינה אחת ולא שתיים, אבל שייתנו לו את כל הזכויות, ושלא יספרו לו שהוא רשאי רק להצביע בבחירות המקומיות, כדי להחליט איזו חמולה תשלוט בכפר זה או בעיר אחרת.
הוא יודע שגם בישראל יש שחיתות ויש עוד לא מעט בעיות, אבל זו מדינה עשירה ומשכילה ומותר לדבר בה נגד ראש הממשלה וגם נגד הנשיא, ולא עושים לאף אחד שום דבר אם הוא מבקר אותם. גם המשפט של אלאור אזריה הרשים אותו מאוד. בהתחלה לא האמין שהיהודים יענישו חייל שהרג מחבל, אפילו שכבר היה מנוטרל. אחר כך הבין שבכל זאת ישראל היא משהו אחר. רק לא הבין למה העונש כל כך קטן אם העבירה כל כך גדולה.
הוא מאוד גאה במה שקרה כאן ביולי, באל־אקצא. איך הצליחו לכופף את ממשלת ישראל, ולהעיף את המגנומטרים בלי שום אלימות. כל מה שהיה הוא הוכחה לנחישות הפלשתינית, ולכך שהיהודים מבינים מהי נחישות, ואינם אידיוטים. זו היתה פעולה של הצעירים, לא של הזקנים. צריך לפעול בצורה דומה גם בעתיד, במקום לקחת סכין מהבית ולנסות להרוג מישהו במחסום או ברחוב. מזה לא ייצא כלום. גם חבל לו על החיים שלו, והוא לא מאמין בשטויות על גן העדן המחכה לג'יהאדיסטים.
אל־אקצא היה דוגמה מצוינת לסכינאים: נוצרה בעיה, החבר'ה החליטו לפתור אותה. בילו יחד, ברחוב, כמה לילות, דיברו ביניהם ויצרו קשרים חדשים, ואחרי שנפתרה הבעיה, הלכו כולם הביתה. הוא מאמין שככה זה גם צריך לעבוד בעתיד.
כן, הוא גם מקנא בגיוס לצבא, לצבא הגנה לישראל (צה"ל). הוא מקנא בכך שבישראל, כל מי שמגיע לגיל 18 עוזב את הבית ומצטרף לצבא, ומקבל דרגות. אפילו קצונה. אפילו נשים. אחר כך זה כבר לא פלא שמן החברויות שנוצרות בצבא, ישראל הופכת ל"אומת סטארט־אפ".
אם באמת נוותר על השטות הגמורה הזאת של שתי מדינות, ותקום כאן מדינה אחת, לא תהיה לו שום בעיה להתגייס לצבא המשותף. הוא יעשה זאת ברצון. אבל הוא חושב שכבר לא יגייסו אותו, כי הוא כבר מבוגר, ועד שזה יקרה, הוא בטח יהיה זקן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו