יש אבנים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב אדם, כך נאמר בשירו של יוסי גמזו על הכותל. גם אנו מתרפקים על אבנים שיש בהן חיים. אבני אדמת ארץ ישראל בעיר עזה וביישובים הפורחים, אשר נבנו והתקיימו בחבל עזה על ידי דורות רבים עם מסירות נפש. ברוח השיר הזה אוסיף כמה בתים הנוגעים לענייננו.
יש התיישבות ויש התיישבות. יש התיישבות חלוצית, מעוררת התפעלות והזדהות, נכתב עליה בספרים רבים ושורשיה נטועים עמוק בקרקע. איש לא מטיל ספק בצדקת דרכה.
ויש התיישבות, שלמרות הצלחותיה הכבירות, נותרה "לא משלנו", "כובשת" ו"גוזלת", וגם לאחר עשרות שנים, ודור שלישי ורביעי, מרחף ספק על המשך חייה וקיומה.
יש גבורה ויש גבורה. יש גבורה של יפי הבלורית והתואר, לוחמי הפלמ"ח והמחתרת. עוצמת מעשיהם וגבורת נפשם האצילית באה לביטוי בזיכרון הלאומי ובשירי משוררים.
ויש גבורה רחוקה מן העין ומן הלב. היא אינה מתוארת ואינה מסופרת, וגם אם לאמיתו של דבר היא מעוררת התפעלות והשתאות בעוצמתה במעשים כבירים - ובעיקר בהתמדתה בחיי היום־יום לאורך שנים - היא עדיין נחבאת בקרב מחולליה. לא נכתבו עליה סיפורי תהילה, ולספרי הלימוד של ילדי ישראל היא לא נכנסה.
יש גירוש ויש גירוש. יש גירוש של עובדים זרים, מסודאן ומאריתריאה. "פליטי חרב" מכנים אותם. אפילו בזיכרונות השואה משתמשים ללא בושה כמטפורה לגיטימית ל"זוועות" שילוחם לארצם.
ויש גירוש. מדובר בגוש קטיף ובצפון השומרון. גם אם נחטפו תינוקות מזרועות אמותיהם בנחישות וכלל לא ברגישות, גם אם הוצאו מתים מקבריהם וטלטלו טלטלה עזה את כל יקיריהם, גם אם נחרב מפעל חיים מפואר שהוקם בדם, בעמל וביזע - אסור לקרוא לזה בשם גירוש. זו רק "העתקה", "התנתקות" ו"פינוי". על התקשורת אין מה לדבר. מהדורות חדשות נפתחו בקול רעש גדול על זילות השואה שעשו המתנחלים האלימים בכך שניסו לבטא מרחשי ליבם.
יש אוטובוסים ויש אוטובוסים. יש אוטובוסים שמעלים עליהם חלוצים שהפריחו את השממה, מתיישבים שנהפכו באחת מאזרחים וחקלאים יצרניים לפליטים שעדין לא השתקמו פיזית, ובעיקר נפשית. תהליך דמוקרטי יכנו זאת. לצווי מעצר שהוצאו לנהגים שרצו להסיע מפגינים קראו שמירה על שלטון החוק, כמו גם לרמיסת תוצאות משאל המתפקדים ולפיטורי שרים שהצביעו לפי צו מצפונם. לכל אלו קוראים אזרחות טובה.
ויש אוטובוסים. לא שיקרה כך בפועל. אם רק יעז מישהו - לא לדבר - אלא להרהר במוחו, על העלאת תושבי חאן יונס למשל, השכנים שלנו מגוש קטיף, לתת להם פיצוי, לשכן אותם במלון ולבנותם מחדש מעבר לגבול. לזה יקראו טרנספר, גזענות, כנגד פקודה בלתי חוקית בעליל זו ישכבו על הכבישים, וכל מי שיהין לצדד בכך יהפוך למוקצה בחברה.
אפשר להמשיך ולמנות בתים נוספים בשיר: על ועדות חקירה, על נזקים לאומיים, ביטחוניים, הרתעתיים, מדיניים וכלכליים שנגרמו במהלך הכואב והאלים של העקירה, הגירוש והחורבן של גוש קטיף.
זהו לעניות דעתי המשכה של גבורת כפר דרום כיום - לא להימנע ולא להירתע מלומר את האמת כפי שהיא, ללא כחל וללא סרק. כי רק אז יש סיכוי שנזכה בעזרת השם לראות בעינינו בקרוב בשיבה.
בשיבה קודם כל למה שנקרא פעם ערכים וציונות, שכיום הפכו ל"כיבוש" וחוסר מוסר. בשיבה ללכידותנו כאומה, ולא רק קבוצות בעלי אינטרסים. בשיבה לישיבתנו בבטחה על אדמתנו ללא צורך להתנצל. בשיבה לשורשים, לתורה, לאמונה ולמסורת ישראל. ובעיקר, לתקווה.
הרב אברהם שרייבר היה רבו של כפר דרום ערב הגירוש, וכיום רב היישוב שבי דרום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו