הנשים הביטו בי בהשתוממות. "לכתוב את סיפור חיינו? לנו אין סיפור", צחקקה חסיבה בשקט. עמדתי מולן ולא ידעתי את נפשי מרוב צער וזעם. רובן כיסו את שערן המכסיף עם מטפחות סבתא צבעוניות, ידיהן המלומדות במלאכת החיים נחו אילמות על שולחן הכתיבה, שמש חורפית רכה האירה קמטי צחוק ודמע בזוויות עיניהן הכהות. התבוננתי בהן ולא האמנתי. כל אגל זיעה על מצחן, כל תא בגופן, כל עצב בנשמתן היה החומר שממנו נבנתה המדינה הזו. והן עוד שואלות איזה סיפור יש להן לספר?
הכל החל לפני יותר מעשור. נשלחתי ללמד כתיבת שירה במתנ"ס קריית מלאכי. הגעתי ובידיי מיטב ספרי השירה העברית - מאלתרמן ועד ארז ביטון. חשבתי שנקרא שירה, נדבר בדימויים ונכתוב מטאפורות, אך המציאות היתה מטאפורית יותר מכל התוכניות. בכיתה מצאתי חבורת פנסיונריות לקויות ראייה שמתקשות לקרוא. אם כך, נתחיל בכתיבת סיפורים. "אבל איזה סיפור יש לנו לספר?" אמרו במבוכה.
למזלי, מדריכת הקבוצה מזל קראוני שייכת לאנשים שהמילה ויתור לא קיימת אצלם במילון. כדרכם של סכרים קדיחת החור הראשון היתה הקשה מכולם, אך ברגע שהצלחנו לשכנע את חברי הקבוצה שסיפור העלייה שלהן חשוב לא פחות מכל שאר סיפורי החלוצים שעליהם שמעו כל חייהן, הטפטוף הפך למבול.
לפתע הופיעו זיכרונות ילדות מעבר לים. טיילנו בין התמרים היפים של קסר א־סוק, הבטנו אל הירח במחנה חאשד וחווינו את רגעי החרדה כשפיצוצים אדירים האירו את שמי דמנהור במצרים, וגשם של פצצות נפל סביבנו וסביב דבורה הקטנה, כשסבתה מרגיעה את בכי הילדים בלחישה "תחי מדינת ישראל!" בעוד מטוסי חיל האוויר הישראלי מפציצים אותם. שבוע אחר שבוע ליווינו את מסען הארוך ארצה, אל האוהלים של מעברת קסטינה והשיכונים הראשונים של הקריה. חווינו את סיפורי התאהבותן הראשונה והקמת המשפחה. בכל פעם שחשפו עוד קצת מעלילות חייהן נשאלתי שוב האם זה באמת סיפור חשוב?
"החשוב מכולם", השבתי, ובהקדמה לספר שריכז את סיפוריהן בסוף הסדנה גם כתבתי מדוע: "נהוג לחשוב על הציונות כעל סיפור התקומה הגדול של העם היהודי והתקבצותו מהגלות אל ארץ ישראל כדי להקים בה מדינה חדשה־ישנה. אולם עם, כל עם, מורכב קודם כל מאנשים, ולכל אחד ואחד מאותם אנשים יש סיפור לספר. הסיפורים שלפניך מתעדים את אחד התהליכים המורכבים והקשים ביותר שיכול אדם לעבור בחייו. סיפור עזיבת ביתו, מולדתו ושפתו, כדי לעלות לארץ חדשה, לערים חדשות וללמוד שפה חדשה. כפי שתוכלו להיווכח בסיפורים אלו הדבר לא היה קל או פשוט במיוחד. נהפוך הוא, כפי שסיפורים אלו מגלים לנו, מדובר בתהליך קורע משפחות, מסכן חיים, חסר כל ודאות ולעיתים אף מאמלל. אך סיפורים אלו חושפים גם טפח אחר של העלילה והעלייה. סיפורים אלו נכנסים אל בין ספרי ההיסטוריה ומשלימים את הפרטים שבין המספרים והעובדות. הם מגלים לנו הלכה למעשה כיצד הוגשם חלום ישן נושן, בן אלפיים שנים. חלום של יהודים מכל רחבי העולם לחזור אל ארץ אבות־אבותם, ארץ ישראל".
אגב, אחת משורות השירה היפות ששמעתי בעברית התגלתה לי במקרה כשדיברנו על דימויים לא שגרתיים ליופי ואותה חסיבה אמרה על נכדה הג'ינג'י שהוא "חריף ויפה כמו חריימה".
גלות שנייה. מתוך הסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל"
"סאלח, פה זה ארץ ישראל", הסדרה החדשה של דוד דרעי, לא באמת מפתיעה. לפחות לא את מי שגדל וחי בפריפריית הזהויות הישראלית, שכן היא מקועקעת מתחת לעורו במסרקות ברזל. אך כל ישראלי שמכבד את זהותו, חייב לראותה. שכן יותר מכל, הסדרה מראה שהפריפריה הישראלית אינה נגזרת של מרחק אלא של עומק הפצע. למרות העיסוק בתעסוקה, בתחבורה ובשאלות של מעמד סוציו־אקונומי, סוג מבנה העל ומבנה העומק של הפריפריה הישראלית נגזרים שניהם מאותו מקור - עוול ההדרה ממרכז הישראליות ודחיקת העולים המזרחיים של שנות החמישים והשישים מהגולה אל הגלות הישראלית. למרות שאני בטוח שבארכיונים החסויים מתחבאים בחשכת סודם עוד פרטים וגילויים מסמרי שיער, מה שמבהירה הסדרה כבר כיום הוא שאין מדובר בתיאוריית קונספירציה. זה אינו בחזקת מקרה שקרה, התנהגות של כמה פקידים בשטח. עכשיו זה ברור כשמש הצהריים: ההדרה של יוצאי צפון אפריקה אל עבר עיירות הקיפוח היתה תולדה של מדיניות מתוכננת ומתוכנתת היטב.
עבור אנשי הפריפריה, דורנו הוא דור מכונן שהעלאת העיסוק בפריפריה דרך משקפי התרבות, דרך שאלות המחקר ודרך שיח הציבוריות הישראלית, לא התקיימה עד כה בצורה רצינית ומעמיקה ובהשתתפות מי שמכיר אותה אישית.
אולם כעת משהדבר הופך לחלק נוכח, משמעותי וכה מחייב בחיינו, עולה השאלה כיצד לנהוג לאור תובנה חדשה־ישנה זו. אין בי ספק שהתבהרות חטאי העבר תעורר גלים של זעם, ופריקת תסכולים רבי שנים, עד כי רבים וטובים בינינו עשויים לחשוב כאילו הם מותקפים באופן אישי.
ההיסטוריון בנדטו קרוצ'ה היטיב להבחין כי "כל היסטוריון הוא בן זמנו" וכך גם המנהיגים, היוצרים, אנשי התקשורת וכל מי שמעצב את התודעה הישראלית מדי יום ביומו. מרתק ומובן ככל שיהיה, הרצון לשפוט את אנשי העבר דרך עינינו כיום הוא חסר תוחלת. העבר - עבר, ועלינו לשאת בעול תוצאותיו כחלק מבסיס חיינו מדי יום.
בשל כך, חשוב היום יותר מכל להכיר בעבר במלואו, בכל עוצמתו ולהכילו. שכן רק הכרה והבנה כמה העבר המורכב שלנו כעם הוא חלק מעצב בהווה חיינו, יאפשרו לנו בסופו של דבר ליצור ממנו את התיקון הנדרש, לא של העבר, של המחר.
דור הוריי וסבותיי הוא דור המדבר אשר נפגע יותר מכל ממדיניות מדינת ישראל הצעירה. קברניטיה הטילו וטלטלו את חייהם על פני מפת המדינה כקוביות משחק וחרצו גורל דורות בהימור קל דעת. כשאני מביט באלבום התמונות המשפחתיות, איני רואה מחקרים או מודלים תיאורטיים, רק את החותם שצרב העוול בפנים ובגורלות. הגיע הזמן להכיר במעשה ההתיישבות בפריפריה כשווה ערך לכל אתוס ישראלי אחר ולזכותם בהכרה על היותם החלוצים שהיו. ראוי שסיפורם יסופר וילמד כחלק מהסיפור הישראלי הגדול.
במשך שנים רבות התפלאתי כמה מעט זעם היה לדור הוריי ודודיי ביחס לעוול שנעשה להם. דווקא אלו ששילמו בחייהם את מחיר ההימורים של החזון הציוני, הם אלו שהשקיעו בי ובבני דורי את כל שיכלו כדי שנוכל לקבל חיים טובים יותר, הם אלו שדחפו אותנו מעלה והלאה אל עבר חיים טובים מאלו שהוגרלו להם. כפי שהיטיב לסכם זאת אבי בסוף אחת מאותן שיחות בשולחן השבת: "עכשיו כשאתה יודע מה קרה בעבר - תעבור הלאה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו