הוי, געגועים. לרגל יום העצמאות המתקרב, החלו כמה מפרשנינו להסתובב ולהשפריץ לכל עבר נוסטלגיה: אח, איפה הימים של לפני נתניהו והימין. כן, איפה הם הימים של פעם, כאשר הצלחנו לסתום לימין את הפה, חטפנו ילדים, נתנו עבודה רק למי שהיה לו פנקס אדום, פיטרנו את מי שלא צעד איתנו ב־1 במאי, שלטנו בכל כלי התקשורת. אח, איפה הם הימים שלא היה כאן שיסוי. כאשר שר מהשמאל התרבותי היה יכול להכריז, "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". כן, איפה הימים ההם? איפה הימים שבהם היו בשלטון אנשי תרבות, לא המתלהמים של היום, כשבמקום מירי רגב היתה כאן תרבות אמיתית, כאשר בתנועות הנוער של השמאל שרו את הלהיט הפיוטי, "סירסנוך, יא מוחמד". הוי, געגועים.
החמוצים שמתגעגעים לימים הטובים של פעם מזכירים סיפור יהודי ישן המופיע בספר "מעשים שהיו בעירנו", ועוסק ברב ברוך גדליה, שהיה ידוע כ"משיגינער מרחוב נבאלקי". ובכן, רב ברוך גדליה המשיגינער הסתובב פעם בעיר, ולכל מי שראה, אמר כך: "כל היהודים בעיר מתו, היתה מגפה גדולה שלקחה את כולם קאפוט". עבר שם רב העיר ואמר לו: "רב בוריך, והרי עינינו רואות יהודים הולכים ובאים ממש כאן מולנו".
ענה רב ברוך גדליה בטון סלחני: "זו לא קושיה. במגפה שפרצה מתו גם כל אנשי החברה קדישא ואין מי שיקבור את המתים. העוברים והשבים שאתה רואה - הם המתים שעדיין אין מי שיקבור אותם, ובינתיים מניחים להם שיסתובבו כדי שלא יפריעו בבתיהם".
כיבוי אורות. כרמי גילון הודיע שיש לכבות את הטלוויזיות בזמן נאום ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות. וכנראה מי שהיה ראש השב"כ בזמן רצח רבין, כדי להבטיח שזה יקרה, ישלח לכולנו הביתה שמפניה.
המומחים לשלום וביטחון. בתחילת השבוע שוב הפציצו המטוסים של אסד את אזרחי סוריה בנשק כימי. עשרות ילדים נרצחו בדומא, לא רחוק מדמשק. והנה, שוב אפשר להיזכר באותם קצינים במיל', ובכמה פרופסורים ודוקטורים, המומחים ל"שלום וביטחון", שלא מזמן ניסו לשכנע אותנו למסור לסורי המטורף את הגולן ולתת לו להגיע עד הכנרת. אילו היינו שומעים בקולם, הצילומים של הילדים המתים עם הקצף בפה, היו מגיעים אלינו לא מדמשק, אלא מטבריה. אלא שלמזלנו, ראש הממשלה לא הקשיב ל"מומחים" הללו.
היום, אותם קצינים במיל' והפרופסורים שלצידם, מציעים לנו לתת לפלשתינים את היישובים ביהודה ושומרון. אילו היתה בהם טיפת יושרה, הם היו מסתגרים בבתיהם, נועלים את הדלתות, מגיפים את החלונות ושותקים עד שהפדיחה שלהם תישכח.
"המומחים" טעו. גבול ישראל־סוריה // צילום: אייל מרגולין/ג'יני
המומחים שלנו, עם העצות שלהם, ממשיכים מסורת יהודית ארוכה של מומחים מהסוג המתואר בספר "חלם וחכמיה": משרבו בניה ובנותיה של חלם, הרהרו בעניין הפרנסים ובאו למסקנה שבית העלמין קטן מדי ולא יספיק לכל יהודי העיר. החליטו הפרנסים שיש להרחיבו, ואולם לא ידעו כמה. הלכו לשאול את הרב. עיין הרב בסוגיה ואמר לפרנסים: "הרי זו בעיה שפתרונה בגופינו. נצא כולנו לשם ונשתטח על הקרקע זה בצד זה - ויימצא השטח נמדד ללא כל טרחה מצידנו".
זהירות, זיוף. במסגרת ההכנות ליום העצמאות ראו השבוע באחת ממהדורות החדשות את נשיא המדינה, רובי ריבלין, שר. מה נאמר? שיש לקוות שאף אחד לא יקבל רעיונות וילחין לכבוד הנשיא את נאומו הקרוב לאומה.
אחרי החגים. למה לראות רק את השלילה? למה לא למצוא את המכנה המשותף בין כולנו? הנה, רק נגמר פסח, וגם העזתים החליטו שהגיע הזמן לחסל את הצמיגים. כנראה זו הדרך שלהם לשרוף... קלוריות.
