בספטמבר האחרון היה נדמה שמלחמת האחים מעבר לפינה. קים ג'ונג־און ערך ניסויי טילים, דונלד טראמפ איים להנחית על הצפון "אש וזעם", ואילו נשיא דרום קוריאה החדש, מון ג'יאה־אין, כשל מלהרגיע. בשיחות שקיימתי שם (אז), פגשתי אישים שהעריכו כי העימות בין טראמפ וקים יוביל להתנגשות שקורבנותיה יהיו הקוריאנים. הם היו חרדים לביטחונם ולכלכלתם - בעיקר זו התלויה בתיירות. חילופי הגינויים וההאשמות בין המנהיג הצפון־קוריאני האכזרי לבין מנהיג אמריקני חדש, עם פיוז קצר, גזלו שינה ממקבלי ההחלטות בדרום חצי האי.
והנה נדמה כי מלחמת האחים מתחלפת בסיכוי לשלום אחים. ביום שישי האחרון נראה מפגש המנהיגים, בקו הרוחב ה־38 המפורסם, כמו סיומה של הצגת תיאטרון. המסך ירד, ועלה מחדש כאשר כל מי שהתעמתו ביניהם בגסות, על אותה במה, אוחזים זה ביד זה, מחייכים בהתרגשות, מקבלים זרי פרחים ומשתחווים לקהל העומד ומריע.
מה זה היה? מה קרה לאיומים של החרבת אמריקה בטילים בליסטיים חמושים בנשק גרעיני? מה קרה ל"איש הטילים הקטן" של טראמפ ולאיומים בהענשת צפון קוריאה, בדרך שטרם היתה בעבר? מה קרה לשמנמן עם התסרוקת המצחיקה, החשוד ברצח אחיו למחצה ודודו ואהובתו, שאינו יודע לחייך, ואשר מוקף בעדת חנפים החוששים לחייהם, שאינם יודעים מאין ייפול עליהם האסון?
האם כל מה שראינו בחודשים האחרונים היה הצגה אחת גדולה, או שההצגה הגדולה מתחילה עכשיו, וכל מה שהיה, אמת היה? האם טראמפ, שהחליט על דעת עצמו לנסוע לפגישה שמעולם לא התרחשה בין נשיא ארה"ב לבין הדיקטטור של צפון אפריקה, נוסע למלכודת דבש? האם נשיא הדרום הוא פשוט בחור תמים, שאינו מבין כי מדובר כאן ב"עבודה בעיניים"? והרי כבר היו הסכמות בשנת 2000 ובשנת 2007, וניסיון העבר צריך להוביל להתאפקות ולזהירות יתר, ולבדיקת כל צעד בשבע עיניים, ולהימנעות מאופוריה, ולהבנה שלחיצת יד חמה, ואפילו חיבוק, עלולים להיות חיבוק דב.
שלום אמיתי או מס שפתיים? מנהיגי דרום וצפון קוריאה // צילום: אי.פי
ובכל זאת, הלב רוצה להאמין שהעכבר ששאג הגיע למסקנה שהשיג משהו בהתנהגותו ההזויה, וכי מה שהוא רוצה בו עכשיו אינו להמשיך לשחק את משחק המדינה המטורפת, אלא להוון את מה שנצבר לזכותו באמצעות איומיו.
נראה שלכאורה הוסר החשש מעימות בקוריאה שיוביל למלחמת עולם, בעקבות ניסויים גרעיניים, מתגובה אמריקנית, משימוש בנשק יום הדין על ידי קים וכניסת סין לסיפור. עכשיו, לאחר פסגת הצפון והדרום, איבד נביא הזעם טראמפ חלק משמעותי מן המנופים שלו: אחרי החיבוקים בשטח המפורז, כבר אי אפשר לאיים בהחרפת סנקציות.
מס השפתיים, הכרוך בהסכמה המשותפת להוביל את הקוריאות לאיחוד, אינו נלקח ברצינות. העובדה שסבו של קים פתח במלחמת קוריאה, שעלתה בכ־250 אלף הרוגים, אולי גורמת לו לחלום על השלמת המלאכה, אבל הוא מבין שזה חלום רחוק. סין, מצידה, לא תוותר על רצועת הביטחון שמעניקה לה צפון קוריאה מפני הכוחות האמריקניים שבדרום קוריאה, והדבר האחרון שרוצה בו דרום קוריאה הוא איחוד יקר כמו בגרמניה, שמשמעותו מימון המדינה הענייה שמצפונה. הרבה יותר סביר להניח שקים החליט כי הצליח להוכיח את יכולתו הגרעינית, ולכן הוא יכול לתבוע הסרת סנקציות מארצו, לסיים את המלחמה שנפסקה ב־1953 ללא הסכם שלום, ולפתוח פרק חדש שישים קץ למצוקה הכלכלית האיומה של ארצו, ולהגברת התמיכה הפוליטית בו בביתו.
נטיית הלב אומרת כי אכן נפתח פרק היסטורי חדש. למהלכי פיוס יש נטייה להדביק אזורים אחרים. זה קרה בשנות ה־90 של המאה הקודמת, וזה עשוי לחזור בשלהי העשור השלישי של המאה הנוכחית.
