יד נעלמה ושגיאת כתיב מאיימות לקרוע את המארג הדק שעליו מהלכת שגרת הדו־קיום בדרום כלוליינית, ולפעור את התהום המתחבאת מתחתיה. בשבוע החולף התעוררו תושבי שכונת נווה נוי לבוקר אפל מכתובות המרוססות על כמה מכוניות ברחוב - "בדוים" (השגיאה במקור) ו"XXX". במהדורת הבוקר מיהרו לדבר על כתובות נאצה לפני שחזרו לשגרת התקוטטויות הפוליטיקאים שמיהרו להגיב ולשכוח.
המציאות מסרבת להצטמצם לפסי שחור ולבן. עד הערב התעלומה מי כתב את הכתובות וכנגד מי הלכה והסתבכה לכשהתברר שחלק מן המכוניות שייכות לערבים תושבי העיר, וחלק ליהודים תושבי העיר. פרט לרחוב מגוריהם - אין דבר משותף לכולם. האם היו אלו כתובות נאצה נגד תושבי השכונה הערבים? משובת עשבי נעורים משועממים? אחרים הציעו שה־XXX מסגיר שמדובר בפרומו מתוחכם במיוחד למשהו, ואילו חובבי הקונספירציות תוהים מי יכתוב "בדוי" בשגיאת כתיב כה בסיסית? ואולי הכוונה היא לחיים הבדויים בקצה העיר, בשכונה שהיתה פעם משק עזר והיום היא פרבר הווילות שמעבר, מרחב שבו הגבולות בין עיר למדבר הולכים ומיטשטשים.
לפני חודשיים התפרסם סרטון הדרך לחופה דאעש סטייל. האימה נזרעה. כמה ימים לאחר מכן הופיע פוסט מעורר שיתוף והזדהות המונית וזועמת, של בחור שנסע בקצה שכונת רמות בבאר שבע ונמלט משוד של שני חמושים. "בדואים", סיננו כולם. כמה ימים לאחר מכן נשדד סניף הדואר בשכונת רמות, ולארשת החברתית כבר לא היה צל של ספק מי אשם וכי מדובר בכנופיית בדואים האחראים לעניין. התודעה התעצבה, עוד שכבה דקה של הטיה נוצרה. כשהתברר כי מדובר ביהודים תושבי העיר, אף אחד לא טרח לעדכן את התודעה המקצינה.
החשיבה ההוליוודית שמעצבת את תודעת העולם קובעת כמעט באופן מוחלט שכל שלטון הוא רשע וכל חלש הוא צדיק, מעצם היותם במצבם. צריך להיתמם כדי לא לראות שבקרב האוכלוסייה הבדואית יש תופעות בעייתיות שלא צריכות להתקיים בחברה מתוקנת. אך אסור לשכוח שתופעות אלו, חמורות ככל שיהיו, הן רק חלק מהסיפור ולא הסיפור כולו.
תהליך התערבותה של החברה הבדואית כחלק בלתי נפרד מן הישראלית הולך ומעמיק מדי יום. השיחות בין הבדואים במרחב הדרומי מעידות עד כמה העברית היא חלק בלתי נפרד מהתחביר התרבותי שלהם. אירועים ככתובות הנאצה התמוהות על המכוניות יבלטו ויהדהדו בנצנוץ סנסציה זולה, מבליטים תופעה קטנה בהרבה מכל תהליכי העומק שהחברה הבדואית עוברת. בניגוד לריאליטי המחפש את השינוי המתחולל במהירות הפסקת הפרסומות, במציאות השינויים מתחוללים במהירות שהעין העצלה מזהה כחוסר תנועה וקיפאון. החברה הבדואית הופכת לישראלית יותר ויותר. יש לעודד את התהליך הזה בכל דרך אפשרית, שכן שינוי כזה של הסדרת החיים ושאיפה מובנת לחיים ישרא־בורגניים, מאיים מאוד על כל אלו המרוויחים מהקיטוב וההתבוססות בבורות העוני.
הדו־קיום בין יהודים לבדואים בדרום אינו משאלת לב אוטופית כי אם אורח חיים ומציאות יומיומית הכורכת ומערבבת יחד את אלו ואלו. בדואים מגיעים מדי יום לצרוך ממגוון שירותי החיים של עיר גדולה, חלקם עובר להתגורר בעיר, ילדיהם לומדים בגנים ובבתי הספר כתלמידים מן המניין, הם נוכחים ברגילותם בכל האספקטים של החיים. מרופא השיניים ועד הבריסטה בקפה, מהמרצה באוניברסיטה ועד האימהות מכוסות הראש הרודפות אחר ילדיהם בפארק הלונדע. מדי רגע ושעה, המרחב הזה יוצר במשך שנים דו־קיום טבעי שאינו מתוקשר או מדובר דיו, אך מתקיים במלואו.
דו־קיום המתקיים בשגרת הערבוביה היומיומית, זו המדחיקה את הפוליטי אל מסכים מרוחקים, ועוסקת בכאן ובעכשיו של נעליים חדשות לילדה, רוטינת קניית אוכל ורטינת הטיפול ברכב. המפגשים האלו מדי יום ביומו, יוצרים ומהדקים יחד זהות ישראלית־דרומית המורכבת משגרת אלו המבקשים בסך הכל נחמה מעט מהחום הלוהט של מאי המשוגע או חודש הרמדאן שבחוץ.
לא לטשטש את מארג החיים המשותף עם הבדואים
החומוס בכניסה לקיבוץ רעים. חיפשתי סיבה טובה לנסוע למקום שעליו שמעתי טובות. לאחר ליל ההסלמה ורגע לפני הרגיעה, קבעתי עם החברים להיפגש בחומוס "בא לבית" של אלה ולירן.
"מבצע שינה את פני המפה, לא את פנייך", כתב פעם יהודה עמיחי, ודייק לגבי החוויה הישראלית בתקופה שמלחמות ומבצעים היו תחומים בזמן ונמשכו עד שנגמרו. אך עמיחי לא הכיר את המציאות השברירית ב"חוטף עזה", זו המתנהלת כאן זה למעלה מעשור בין שגרה מתוחה למתיחות שגרתית. אף מבצע במהלך השנים הללו לא שינה את המפה, אך כל מבצע משנה את פני וחיי התושבים כאן מדי יום.
"אנחנו לא קבוצה אחת, התקשורת מדברת על חוסן, אבל כל אחד מאיתנו מגיב אחרת", מהרהר לירן ואץ להכין את החומוס הטעים שלו לכל המגיעים לאזור. היום השולחנות כאן מלאים באנשי תקשורת שמחפשים משפט מייצג שילכוד את אווירת הזמן והמקום. אבל קשה להגיד משהו נחרץ על מה שנחרט מתחת לעור. חברה מספרת על הילד החרדתי שמסרב להתקלח בדלת סגורה, אחרת מדברת על מחיר החיים באזור שהצבע האדום מגיע הרבה אחרי הבום. כאן דורשים מהדור הצעיר שגדל להרגיש כאילו זו שגרת חיים נורמטיבית. אולי בגלל זה כל האזור מלא בזוגות של בני האזור המתחתנים אחד עם השני, כאילו רק מי שמכאן יוכל להבין ולהכיל את המצב הזה.
לפני 62 שנה נשא כאן משה דיין הספד על רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים". הנאום של דיין עיצב את תפיסת הביטחון של ישראל לאורך עשורים רבים, השאלה אם הוא עדיין רלוונטי כאן והיום מהדהדת מכל שיחה ושיחה כאן.
בנסיעה בחזרה אני רואה עשרות טריילרים חוזרים מהגבול אל הבסיסים, מחזירים את כלי המלחמה לאחסון. האצבע המתוחה ירדה מההדק, המבצע שלא היה גם לא יזכה לשם ויישאר אנונימי, הפריחה הירוקה של האביב מתחלפת בצהבת הקיץ, וברדיו באוטו ריקי גל שרה את מילותיה של רחל שפירא כמדייקת את הפער בין המקום לבין התחושה של המקום, "כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו