מיכאיל גורבצ'וב היה הנשיא הסובייטי האחרון של בריה"מ. בסוף דצמבר 1991 הדגל האדום עם המגל והחרב הורד בפעם האחרונה מהתורן שבקרמלין והוחלף בדגל שלושת הצבעים של רוסיה. עידן אדיר שנמשך פחות מ־75 שנה ושילב בתוכו רעיונות מהפכניים כבירים, הסתיים בכישלון מהדהד ובמותם של עשרות מיליוני אנשים.
קריסתו של הרעיון התרחשה כי בסופו של דבר, לאורך כל התקופה, האנשים, העם, היחיד - לא נספרו ושילמו את מחיר שיגעון הגדלות של השלטון.
במונדיאל הראשון שסיקרתי, ב־1994, שיחקו בפעם הראשונה רוסיה ולא בריה"מ, גרמניה ולא מערב גרמניה. ראיתי בדאלאס את דייגו מראדונה בשפל המדרגה, משתגע אחרי רביעייה מול יוון ומורחק לתמיד לאחר שנכשל בבדיקת השתן.
אימאל'ה, רוסיה
רוסיה מארחת מונדיאל זה לא דבר של מה בכך. אם תעשו סקר בין מדינות העולם, בוודאי באירופה, תגלו שרובן היו מעדיפות שהחגיגה תתקיים במקום אחר. רוסיה היא כבר לא בריה"מ, אבל בכל מה שקשור לחשדנות ולעוינות מצד העולם כלפיה וכלפי המנהיג ולדימיר פוטין, האווירה והסגנון לא השתנו.
אף אחד לא התייחס ברצינות לאיומים של הבריטים שלא ישלחו את הנבחרת למונדיאל בגלל הרעלתו של המרגל הרוסי סרגיי סקריפל ובתו, שנמצאו מעורפלי חושים על ספסל ציבורי בעיר סולסברי. אבל את מה שמרגישים הבריטים כלפי רוסיה מרגישים גם הגרמנים, הצרפתים, הספרדים ולמעשה כמעט כולם.
אז נכון שרוסיה בלבושה הקודם כבר אירחה משחקים גדולים, את האולימפיאדה ב־1980 למשל, שהוחרמה על ידי מדינות המערב כולל ישראל, בגלל הפלישה לאפגניסטן שנה קודם לכן. היא גם אירחה את אולימפיאדת החורף בסוצ'י, ושפכה תקציב גדול פי עשרה בערך מהתקציב השפוי לאירוע שכזה.
למרות הכסף, יגיעו הנבחרות, האוהדים והתקשורת לרוסיה עם סוג של חוסר ודאות. פוטין וסביבתו ינסו בכל מחיר להפיץ את רוסיה היפה והמוצלחת - כמו שכל החונטות שאירחו לאורך השנים אירועי ספורט ניסו לעשות - אבל איש לא יודע באמת איך זה יעבוד. הטיסות לערים המרוחקות, החשש מהיעדר שילוט שאינו בכתב קירילי, האלימות והניכור המובנים של המקומיים, שעלולים להתפרץ כלפי זרים, ובעיקר אם הנבחרת שלהם (הדיווחים מתעקשים שהיא אחת הכושלות בכל הזמנים) לא תעבור אפילו את שלב הבתים הראשון - כל אלו משדרים חשש. פה נעצור עם זה, כי אנחנו גם צריכים לחזור לישראל באמצע יולי.
בין בלומפונטיין לאורווה
עבורי זה יהיה מונדיאל חמישי. הראשון ב־94', אחריו צרפת 98', יפן־קוריאה 2002 ודרום אפריקה 2010, שם למחרת משחק משוגע בבלומפונטיין בין אנגליה לגרמניה ראיינתי את משחררו הלבן של נלסון מנדלה וזוכה פרס נובל, פרדריק דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון.
מונדיאל 94' שיקם את אמון העולם בכדורגל ההתקפי, אחרי הסיוט של 1990 באיטליה. ב־94' הכדורגל בארה"ב לא היה קיים תודעתית, אבל המשחק בין המארחת לברזיל, ב־4 ביולי, יום העצמאות, פתח את הצ'אקרות. ברזיל ניצחה 0:1, אבל לינקיז נולדה נבחרת.
באחת ההפוגות מהמשחקים, ביקשתי להתאוורר במשחק בייסבול של הבוסטון רד סוקס בפנוויי פארק, מגרשה המיתולוגי. הגעתי לאחד משערי הכניסה והצגתי בפני הסדרן את האקרדיטציה של המונדיאל (אשרה שמאפשרת לך להסתובב בכל זירות הכדורגל, שבלעדיה אתה משול למת), בתקווה שיכניס אותי. הוא הפך בה ולא ידע במה מדובר. הסתובבתי והתקדמתי לשער כניסה אחר, שם הצגתי, לא תאמינו, מינוי לאורווה של הפועל פ"ת. הסדרן הסתכל, חייך ובמחוות חיבוק קרא בקול "וולקאם...".
האיראנים על הגדר (הנמוכה)
ביום הראשון שלי במונדיאל בצרפת קרה לי דבר שלא יכול לקרות היום. עוד לא הגעתי למרכז התקשורת כדי להנפיק אקרדיטציה ובכל זאת חששתי שמי מהעיתונאים הישראלים יקדים אותי באייטם על נבחרת איראן, שהגיעה למשחקים בפעם הראשונה בעידן האייתוללות.
הפעם האחרונה היתה ב־1978, כשהשאה עוד נאחז בכיסאו, אבל גם הופעה סבירה בארגנטינה 78' לא מילטה אותו מסופו. הגעתי למחנה האימונים של האיראנים, שנערך בעיירה פסטורלית בשם איסאנז'ו, קרוב לסנט אטיין; עיר צרפתית אפורה שזכתה באירוח כמה מהמשחקים בגלל קומבינות של מישל פלאטיני (שזכה איתה כשחקן באליפות המדינה ב־1976, ובימי המונדיאל כיהן כיו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים).
ירדתי מהרכב ומייד קלטתי את שחקני איראן מתאמנים במדיהם. הלב הלם ממש חזק. סביב המגרש עמדו אולי 200 איש, רבים מילדי העיירה ורבים עוד יותר איראנים שחיו מחוץ למולדתם, או עזבו בגלל המהפכה. חלקם נופפו בדגלי איראן של השאה, חלקם בדגל המהפכה שלו נוספו מאזני הצדק. סביב הדשא היתה גדר לא גבוהה, שדי בקלות אפשר היה לדלג מעליה, אבל הבעיה היתה השוטרים הצרפתים. עמדו שם לפחות 20 מהם, מצוידים באלות, ואבטחו בקפדנות את הנבחרת כדי שלא יזלוג נטע זר לדשא.
בסוף האימון היתה אמורה להיות גישה של התקשורת לשחקנים. הרגשתי כמו משה שצופה לארץ המובטחת. בלי אקרדיטציה לא היה לי סיכוי להיכנס. מצד שני, להגיע לכאן ולא להביא סיפור? אין מצב! פניתי לשומר עם שאלת קיטבג והסברתי לו שהגעתי רק היום ועוד לא הוצאתי אשרה. הוא הציע לי לנסוע לאצטדיון בסנט אטיין, להנפיק ולחזור. המצב היה אבוד.
עקבתי אחרי תזמוני הסיור וההקפה של השוטרים במגרש, ובשנייה אחת כשכולם היו עם הגב אלי, התקרבתי לגדר וקפצתי פנימה. הייתי על הדשא אבל הרגשתי עירום, חשוף בלי האשרה לצווארי, ועוד הייתי בחולצת פסים בולטת. הייתי בטוח שאחד השוטרים יצוד אותי בתוך שנייה.
אבל קרה נס. בתוך רגע האימון הסתיים ומצאתי את עצמי מול עלי דאי, הקפטן שלהם, שעשה מולי מתיחות ידיים. דאי, אחד הנערצים ביותר באיראן של אותם ימים, שיחק אז בבונדסליגה, בארמיניה בילפלד. הוא היה חמוד ולבבי, דיבר פתוח. קיבלתי ביטחון ואמרתי לו שאני עיתונאי שכותב לתקשורת הספרדית, אבל גם לישראלית. איראן עלתה למונדיאל בצרפת אחרי שניצחה את אוסטרליה בפלייאוף, וסיפרתי לו שגם אנחנו ניצחנו את אוסטרליה לפני שעפנו מול קולומביה במוקדמות 90', שנים קודם לכן. "אז אתם לא כאלו רעים, אם ניצחתם את אוסטרליה", חייך דאי.
ואז ניגשתי למאמן שלהם, ג'לאל טאלבי, שהיה שחקן הנבחרת גם ב־1968, כשאיראן פגשה את ישראל בגמר גביע אסיה בטהרן. הוא ישב בחוץ פצוע, אבל זכר הכל, כולל את השוער שלנו ויסוקר, שהפיל שוטר איראני שמנע ממנו לגשת לשופט ההודי שחשש לחייו, וקיפח אותנו אנושות באישור שער איראני שלא היה ולא נברא בדרך ל־1:2 למקומיים.
כמו תמיד, לנו נשאר רק לבחור מהבית
המשחקים הקרובים יתקיימו בצל היעדרותה של איטליה העצומה, שלא עלתה - התרסקות לאומית בפני עצמה, אבל נזק לפרסטיז' של המשחקים. לעומתה, חסרונה של ישראל גם הפעם לא יבלוט.
ליבנו ייצרב מהופעותיהן של קרואטיה, איסלנד, פולין, שווייץ, דרום קוריאה, אוסטריה, יפן, מצרים וגם איראן, שפעם היו כולן בנות תחרות עבורנו, וגם פחות טובות - אבל התקדמו והשאירו אותנו מאחור. נשאר לנו לבחור, כמו תמיד, נבחרת לאהוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו